לקראת כינון הכנסת ה-26: גוש השינוי נערך למהלך הפתיחה – החלפת היו"ר ביום הראשון

לקראת כינון הכנסת ה-26: גוש השינוי נערך למהלך הפתיחה – החלפת היו"ר ביום הראשון

מה זומם אוחנה? יו"ר הכנסת דוחה את בחירת מבקר המדינה לאחר כינון הכנסת ה-26 ומעכב דיוני מליאה - וגוש השינוי נערך להחליף אותו ביום הראשון: מתקדים אדלשטיין ועד מסלול התנגשות על חוקי היסוד

ב-27 באוקטובר ייגשו  אזרחי ישראל, אל הקלפי. אבל מי שמסתכל מעבר ליום הבחירות רואה שהקרב האמיתי יתחיל דווקא אחריו, ביום שבו תתכנס הכנסת ה-26 לראשונה, אחרי פיזור הכנסת ה-25 ביולי 2026. בגוש השינוי כבר עובדים על תוכנית: להחליף מיד את יושב ראש הכנסת ולקדם חקיקה שעשויה להשפיע ישירות על נתניהו ועל תומכיו. זהו תרחיש פוליטי-משפטי טעון ורגיש, וההיערכות אליו כבר בעיצומה.

מתי מתכנסת הכנסת ומי מנהל את הישיבה הראשונה

החוק קובע לוח זמנים קצר. לפי סעיף 12 לחוק יסוד: הכנסת, הכנסת החדשה מתכנסת לישיבתה הראשונה בתוך 14 ימים מיום הבחירות, אלא אם נקבע בחוק מועד סמוך אחר בגלל יום מנוחה, חג או מועד. מכיוון שהבחירות ייערכו ב-27 באוקטובר, המועד האחרון לכינוס הוא יום שלישי, 10 בנובמבר 2026. תוצאות הבחירות עצמן יפורסמו ברשומות תוך שמונה ימים מיום הבחירות, כלומר עד 4 בנובמבר. עד שהכנסת החדשה מתכנסת, הכנסת היוצאת ממשיכה לכהן, ופרק הזמן הזה הוא ההזדמנות של כל צד לסגור פינות.

הישיבה הראשונה היא טקס חגיגי. כך היה בכנסת ה-25, ב-15 בנובמבר 2022: נשיא המדינה פתח את הישיבה ונשא דברים, יו"ר הכנסת היוצא הצהיר אמונים וקיבל לידיו את ניהול הישיבה, ואחריו נקראו חברי הכנסת אחד אחד והצהירו אמונים למדינת ישראל.

השאלה המכרעת היא מי מחזיק בפטיש עד שנבחר יושב ראש. כאן חל שינוי שחשוב להכיר: תפקיד "זקן חברי הכנסת" שניהל את הישיבה הראשונה בעבר בוטל. על פי סעיף 20(א) לחוק היסוד, עד לבחירת יושב ראש ממשיך לכהן יושב ראש הכנסת היוצאת, אם שב ונבחר לכנסת. אם לא נבחר, יכהן כיושב ראש בפועל ותיק חברי הכנסת, מי שתקופת כהונתו בכנסת היא הארוכה ביותר (ברציפות או שלא), ובשוויון - המבוגר מביניהם, ובלבד שאינו ראש הממשלה, שר או סגן שר.

היושב ראש עצמו נבחר בהצבעה גלויה, ברוב רגיל של המשתתפים. כאשר יש כמה מועמדים, נבחר מי שקיבל את מספר התומכים הגדול ביותר. זו הסיבה שהרוב בבחירות הוא כל הסיפור: מי שמחזיק ברוב במליאה בוחר את היושב ראש, והיושב ראש היוצא אינו יכול, לפחות על הנייר, לעצור את ההצבעה.

התקדים של 2020 מראה איך זה נראה כשמנסים. אחרי הבחירות לכנסת ה-23 סירב יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לקיים הצבעה על בחירת יושב ראש, אף ש-61 ח"כים דרשו זאת. בג"ץ הורה לו לקיים את ההצבעה, אדלשטיין התפטר, והוועדה המסדרת הסמיכה את ותיק חברי הכנסת, עמיר פרץ, לנהל את ההצבעה. בני גנץ נבחר ליושב ראש. זהו בדיוק התסריט שגוש השינוי מכין לעצמו.

הצעד הראשון: השתלטות מהירה על ראשות הכנסת

התוכנית פשוטה על הנייר ודרמטית במציאות. עם התכנסות הכנסת, הגוש מבקש להשתמש ברוב במליאה כדי למנוע יושב ראש מטעם הקואליציה ולבחור מיד יושב ראש משלו.

הנקודה הרגישה היא העיכוב. אם היו"ר היוצא ינסה לעכב את הכינוס, או יסרב להעלות את בחירת היו"ר לסדר היום, הגוש מתכוון להישען על תקדים אדלשטיין מ-2020. בג"ץ קבע אז שעיכוב מכוון הוא שימוש לרעה בסמכות ופגיעה בליבת הדמוקרטיה הפרלמנטרית. לפי התפיסה בגוש, בג"ץ יידרש לפעול בדחיפות ויקבע שיושב ראש אינו יכול לסכל את רצון הרוב, בדומה לתקדים מינוי עמיר פרץ.

אוחנה כבר מסמן: דחייה אחרי דחייה

היו"ר היוצא, אמיר אוחנה, כבר מסמן לאיזה כיוון נושבת הרוח. בשבוע שעבר הוא הודיע לבג"ץ, במסגרת העתירה נגד אי-בחירת מבקר המדינה, כי את ההצבעה החוזרת על המבקר יש לקיים דווקא אחרי הבחירות, ולא בכנסת הנוכחית. "ההחלטה הסבירה שנותרה היא לקיים את הבחירות לאחר כינונה של הכנסת ה-26, ובסמוך לכינוסה", כתב אוחנה בתשובתו לבית המשפט. "מדובר בדחייה לא ארוכה של מועד הבחירות, על מנת שזו תיעשה על ידי כנסת המשקפת את רצון הבוחר".

והשבוע נודע כי הוא גם אינו מתכוון לקיים את דיון המליאה המיוחד לזכר רצח רבין לפני הבחירות, והדיון יידחה לאחריהן. בגוש השינוי קוראים את הסימנים: מי שמעכב היום הצבעה ודיון אחד, עלול לנסות לעכב גם את היום הראשון של הכנסת הבאה.

מנגד, בריאיון בוועידת ynet ב-12 באוקטובר אמר אוחנה כי אם יהיו 61 קולות להחלפתו, יהיה לגיטימי לעשות זאת, ושלל תרחיש שבו יסרב לכנס את המליאה להצבעה על החלפתו. "אני לא חושב שזה יגיע לבג"ץ. אנחנו שומרי חוק", אמר. אך מיהר להוסיף כי לא סביר שהציבור יסכים לכך שמי שיקבעו הם החכי"ם הערביים..!

אז לאיזה אוחנה עלינו להאמין? לאוחנה שדוחה הצבעות ודיוני מליאה, או לאוחנה שמבטיח לכבד 61 קולות להחלפתו?

בין הדחיות בפועל להצהרות על שלטון החוק נפער פער שאי אפשר להתעלם ממנו. ביום הראשון של הכנסת ה-26 כבר לא יספיקו מילים: אוחנה יצטרך להראות אם הוא מאפשר לרוב לומר את דברו, גם כשההכרעה תוציא מידיו את הפטיש.

הצעד השני: חקיקה שתגביל את נתניהו

השליטה בראשות הכנסת היא רק פתיחה. מפלגות בגוש, ובהן הדמוקרטים, כבר הציגו תוכניות לחוקים חדשים: חוק ועדת חקירה ממלכתית וחוק נגד המשתמטים מגיוס. הנמצאים שניהם בקונצנזוס בגוש השינוי וגם, אולי, חוק איסור כהונה תחת כתב אישום וחוק להגבלת כהונת ראש הממשלה.

כדי להגיע לשם מהר, הגוש מכוון גם לוועדות המפתח, ועדת הכנסת וועדת החוקה. מי ששולט בהן ובראשות הכנסת קוצר את הדרך לחקיקה מהירה, כזו שלא תשאיר לצד השני זמן להתארגן.

הקרב החוקתי: "שימוש לרעה בסמכות המכוננת"

כאן מתחיל מסלול ההתנגשות. נתניהו ותומכיו צפויים לטעון שמדובר ב"שימוש לרעה בסמכות המכוננת", ולהפנות את הטענה נגד כל חקיקה אישית או רטרואקטיבית. הוויכוח על ביקורת בג"ץ על חוקי יסוד, שכבר עורר סערות בעבר, צפוי להגיע לשיא מחודש.

שאלת הציות: האם הממשלה תכבד את בג"ץ?

השאלה הכבדה ביותר היא שאלת הציות והמשילות. כבר היום קיים מתח בין שרים בימין, ובהם סמוטריץ' ואחרים שקראו קריאות בעניין, לבין פסיקות בג"ץ.

אם בג"ץ יאשר חוקים מגבילים, או אם הכנסת תחוקק פסקאות התגברות, ההסלמה תהיה חסרת תקדים. זה כבר לא יהיה ויכוח פוליטי אלא משבר חוקתי.

הכול תלוי ברוב

התנאי לכל התרחיש אחד: רוב מוצק לגוש השינוי בכנסת ה-26. אם הרוב יתגבש, תקדים אדלשטיין פותח את הדלת המשפטית להחלפת הנהגת הכנסת. אבל מי שחושב שהסיפור ייגמר ביום הראשון טועה. ההתנגשות על החקיקה נגד ראש הממשלה, ושאלת הציות שתלווה אותה, יובילו לאחד הפרקים הסוערים בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.

 ההחלטה מאחרי הפרגוד בקלפי ב-27 באוקטובר היא לא רק הצבעה על מי יישב בממשלה ומי יעמוד בראשה. היא ההחלטה שתקבע אם הכנסת הבאה תיפתח בהחלפת היו"ר, והאם המדינה תיכנס לעימות החוקתי הגדול של השנים האחרונות.