מאות הגיעו גם השבת לצומת הדמוקרטיה ותבעו ״עסקה אחת לכולם - עכשיו״!- ראו גם בוידאו

מאות הגיעו גם השבת לצומת הדמוקרטיה ותבעו ״עסקה אחת לכולם - עכשיו״!

המפגינים גם נענו לקריאתו של מנחה האירוע, טוביה בסקינד, והניפו דגלים לכבודה של עינב צונגאוקר. ״אם חלילה היה לי בן חטוף בעזה, הייתי מוכן למכור את נשמתי לשטן כדי להחזיר אותו. למען אותה מטרה הייתי מוכן גם לחבק את אשתו של השטן״, אמר בסקינד.

ראו את דבריו של טוביה בסקינד בסירטון זה:

https://www.facebook.com/share/v/18ztdhmhnG/

---------------------------------
ראשון הדוברים היה יואב זלמנוביץ, בנו של אריה זלמנוביץ ז״ל שנחטף בחיים מקיבוץ ניר עוז ומת בשבי.
אחריו דיברה סומיה בשיר מג׳ת, ראש קבוצת אין לי ארץ אחרת ומובילות עוגן לעתיד.
עוד דיברו באירוע: האקטיביסטית ליאור דיין, ילידת נס ציונה וכיום תושבת יבנה ומני דורפן, תושב נס ציונה, מתנדב בקהילה וממובילי פרויקט הרובוטיקה לבני הנוער בעיר.

להלן תמצית נאומיהם, לחסרי הסבלנות... (באדיבות ג'מיני...)  אך בהמשך הבאנו גם את  נאומיהם המלאים:

"חיי אדם הפכו לכלי משחק": נאומה של ליאור דיין

תקציר הנאום: ליאור דיין מתארת את ילדותה מלאת התקווה בנס ציונה של שנות התשעים, בניגוד למציאות הפוליטית המורכבת בה גדלים ילדיה כיום. היא מצביעה על הכרזת "הרפורמה" בינואר 2023 כנקודת מפנה שחשפה תוכנית למחיקת הדמוקרטיה והימלטות ממשפט, והובילה לחששות מפני התנגשות רשויות, אלימות ואובדן חופש הביטוי. אסון השבעה באוקטובר, לטענתה, חשף במלואו את מחדלי המדינה שהוזנחו תחת שלטון הימין, והפך את חיי האדם לכלי משחק פוליטי. היא מבקרת בחריפות את הממשלה על עיסוקה בהישרדות פוליטית במקום בדאגה לחטופים, לנפגעים ולמפונים, ומפרטת שורה של פעולות ממשלתיות שנויות במחלוקת מהשבוע האחרון. דיין רואה בביקור נתניהו בניר עוז מופע מבוים לשינוי הנרטיב ומדגישה כי הציבור לא ישכח את הכישלון. היא קוראת לאזרחים להפסיק להיות א-פוליטיים, להצטרף למפלגות ולבנות תשתיות פוליטיות התומכות בערכיהם, ומביאה כדוגמה את הצלחת סיעת "חוזה חדש" שהקימה ביבנה ואת התפשטות שלט המחאה "נכשל ודורשים הנהגה חדשה" לעשרות ערים. היא מסיימת בקריאה נרגשת לא להתייאש, להביא עוד חברים להפגנות, ולהיות חלק מהשינוי הפוליטי, כי "ביחד, אנחנו נביא את היום!".

"אם ההפגנות שלנו יהיו מזוהות עם מפלגה אחת בלבד הפסדנו": נאומו של מני דורפן

תקציר הנאום: מני דורפן, בכיר הייטק לשעבר, מתנדב ומגשר, מדגיש את המטרה המרכזית של המחאה: לאחד כמה שיותר אנשים מכל קשת הדעות סביב דרישה אחת ברורה – "הביתה ועכשיו!". הוא מזהיר מפני זיהוי ההפגנות עם מפלגה אחת בלבד, מה שיוביל לכישלון התנועה. דורפן מכיר בכך שמחאה צריכה בסופו של דבר למצוא ביטוי פוליטי, אך מתעקש שהבמה המרכזית של ההפגנות חייבת להישאר עוטפת וממלכתית, ולא לקדם מפלגה ספציפית. הוא מברך על נאומים של נציגי מפלגות בעבר ובהווה, כל עוד הם מתמקדים בשחרור החטופים ובסיום המלחמה, ולא מנצלים את הבמה לקידום מפלגתי. הוא מתנצל בפני המארגנים המסורים, אך מפציר בהם להמשיך בגישתם הממלכתית כדי לחבק ציבור רחב ומגוון ככל האפשר, ומודה להם על עמלם הרב.

"הממשלה הזו הפכה את האזרח לאויב, את המשפחות לשתיקה, ואת המדינה לשם נרדף לייאוש": נאומה של סומיה בשיר

תקציר הנאום: סומיה בשיר נואמת מתוך כאב ואחריות, ומדברת בשם אלו שנשארו מאחור, לא בשם מגזר או מפלגה, אלא כבת הארץ המדממת. היא זועקת נגד ממשלה שהפכה את האזרח לאויב, את המשפחות לשתיקה ואת המדינה לייאוש, ושאינה רועדת מול ילדים חטופים בעזה אך חוששת מהפגנות בבלפור. בשיר מצטטת את בן גוריון ("עתיד טוב לא נבנה בפחד. לא בחומה. לא בשתיקה") ומאשימה את הממשלה בהסתרת כישלונותיה. היא מתארת מדינה שאיבדה את דרכה – כלכלית, חברתית ומדינית – ומבודדת בעולם. היא מדגישה את הזנחת החברה הערבית בישראל, הנרמסת בפשיעה, חינוך לקוי ותחושת שקיפות והדרה. בשיר קובעת כי המלחמה הנוכחית היא חסרת סוף, מטרה וחזון, ובולעת ילדים ותקוות, ומצהירה "לא בשמנו". היא קוראת להפסיק את ההרס וההפקרה, להפיל לא שלטון אלא להקים מצפון, ולהחזיר את הדמוקרטיה, החיים והאדם למרכז. היא מסיימת בקריאה נרגשת לקום עכשיו, לצאת לרחובות, להפגין, לשתף, לכתוב, לצייר, לשיר ולהילחם באהבה, כי "אנחנו – הלב של המדינה", והעתיד בידינו.

"הפער הרחב. תהום. בין העוצמה האנושית... לבין נירפי המוח, חסרי היכולת, מעוותי המצפון אשר נקראים נבחרי ציבור": נאומו של יואב זלמנוביץ

תקציר הנאום: יואב זלמנוביץ, בן קיבוץ ניר עוז, פותח בביקורת חריפה על ביקור נתניהו בקיבוץ, אותו הוא רואה כ"שקרים ומחוות מזויפות". הוא מביע זעם על ממשלה שלא לקחה אחריות על אסון השבעה באוקטובר וממשיכה לסכן את חיי האזרחים והחיילים. בכאב עמוק, הוא חושף שאביו, זלמן זלמנוביץ בן ה-85, נחטף ונרצח בשבי חמאס, ומתאר את מילות האימה שליוו אותו בשנה האחרונה: הפקרה, חרדה, אימה, זעם, בושה ומחדל. הוא מפרט את ממדי ההפקרה בקיבוץ ניר עוז, את זוועות הטבח והביזה, ואת מות אביו בנסיבות קשות. זלמנוביץ מתאר את הצער העמוק על הנרצחים, החטופים והחיילים, על חבל הארץ שנכבש ועל מוסדות המדינה שהוחלשו. הוא מביע תסכול מהפער העצום בין העוצמה האנושית של אזרחי המדינה לבין "נירפי המוח, חסרי היכולת, מעוותי המצפון" המכהנים כנבחרי ציבור. הוא מדגיש כי בעוד שזוועות חמאס לא יישכחו, הממשלה הנוכחית היא זו שמייאשת את העם. זלמנוביץ מסיים בקריאה לא לבחור בדרך הייאוש, אלא בתקווה – כוח עצום שבנה את המדינה. הוא קורא להתעלם מפוליטיקאים חסרי יכולת ותקשורת רכלנית, ליצור שיח אנושי סבלני ולפעול, בתקווה שכל בני הערובה ישובו הביתה.

הנאומים המלאים:

"חיי אדם הפכו לכלי משחק": נאומה של ליאור דיין

גדלתי פה, בנס ציונה של שנות התשעים. למרות הפיגועים שהיו אז, גדלתי עם תקווה. גדלתי בתנועת נוער א-פוליטית, במועדונציק. וזו הייתה ילדות נהדרת. חשבו שלא צריך לערב ילדים בפוליטיקה. והאמת, כך רציתי שילדי ייגדלו. חיים עם תקווה, טבע ותמימות.

הילדים שלי יצאו איתי להפגנות מגיל הגן בערך, והיום הגדולה כבר עוד רגע בתיכון.

מהפגנות בלפור, הדגלים בגשרים וההפגנות וקפלן.

היום אנחנו חיים בתוך מציאות שראינו מתקרבת כבר אז, בינואר 23, כשרוטמן, לוין ונתניהו הכריזו על מחיקת הדמוקרטיה הישראלית.

הבנו שהרפורמה היא חלק מתוכנית ההמלטות ממשפט. המטרה הייתה ועודנה, שלטון בלי גבולות, בלי ביקורת, בלי בלמים.

יצאנו אז כי פחדנו מהתנגשות בין רשויות, ממשבר חוקתי, מאלימות ברחובות. פחדנו שיסתמו לנו את הפה, שיפרקו את התקשורת, שישתיקו את הקול שלנו. הבנו שזה יפגע בצבא, בביטחון, בעתיד של הילדים שלנו.

בחיי אזרחים. פחדנו ממלחמה גדולה, מאסון. כמה צדקנו.

כשהגיע השביעי באוקטובר המחדל נחשף במלואו ונתגלו במערומיהם כל מוסדות המדינה שהוזנחו והוזנו בפוליטיקה לאורך שנות השלטון של ממשלות ימין על מלא.

הפחד הכי גדול שלנו, התממש: חיי אדם הפכו לכלי משחק. והיום ברור לנו שהמלחמה נמשכת לא כדי לנצח אלא כדי לשרוד פוליטית ולהמלט ממשפט.

אפילו טראמפ אמר.

638 ימים עברו מאז. לפעמים ימים של ייאוש, לפעמים של תקווה זהירה, והרבה מאבק. ואילו הם מלאי יוהרה מרשים לעצמם יותר, כי הציבור מותש.

להוטים לדחוק עוד ועוד את הגבולות.

במקום לדאוג לחטופים, לנפגעים, לאלפי המפונים ולשיקום ההריסות, אתם יודעים מה הם עשו השבוע?

ביום ראשון - סגירת התאגיד, והעברת תקציבים לערוץ 14.

ביום שני - הדחת חבר כנסת ערבי. כי זה יועיל להם בבחירות.

ביום שלישי - ביזוי בית המשפט.

ביום רביעי - קבעו מועד להדחת היועמשית, בהליך בלתי חוקי ובניגוד עניינים גמור.

ביום חמישי - דיונים בחוק ההשתמטות כדי להציל את קואליציית נתניהו. בלתי נתפס!!!

ובפעם הראשונה מאז החלה המלחמה נתניהו נסע לניר עוז. לא כדי לקחת אחריות כמובן, אלא כדי להפוך את משפחות החטופים למיצג גרוטסקי.

מופע מבוים שהוא עוד ניסיון למחוק את זכר הכישלון הגדול ביותר שלו. זה מה שהוא עוסק בו עכשיו.

שינוי הנרטיב והנדוס הזיכרון שלנו.

אבל אנחנו לא נשכח!

החלק העצוב הוא, שבזמן שהם ממשיכים להציל את עצמם, אנחנו ממשיכים לאבד את ילדינו.

רק השבוע נפלו שלושה ילדים - חיילים בעזה. 883 חיילים נפלו מאז תחילת המלחמה. 50 חטופים עדיין בשבי.

ויותר מדי אזרחים שנהרגו. הלב שבור. מהעצב על חיים שאבדו ומהתחושה שכל זה קורה לשווא.

במציאות שלנו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שלא לקחת חלק בפוליטיקה יותר. בדיוק בגלל זה, אנחנו כאן.

אנחנו מתאמצים ומפגינים, אבל זה לא מספיק.

כשילדי היו קטנים חשבתי שאם אפעל לשיפור החינוך, או אלחם למען הסביבה, זה יספיק וכך אגן על העתיד שלהם.

אבל טעיתי. בניגוד לילדותי, הבנתי שחייבים להיות גם חלק מהעשייה הפוליטית כל הזמן. במרחב העירוני, בארצי ובמפלגתי.

מעבר להפגנות, צריך לייצר יחד תשתיות פוליטיות אשר תומכות את הערכים שלנו.

בבחירות המקומיות הקמתי את סיעת חוזה חדש ביבנה.

כשהעלו ביבנה שלט ענק לתמיכה בביבי - אחרי ה-7.10, לא שתקתי.

יחד עם חברי ביבנה העלינו שלט נגדי: "נכשל ודורשים הנהגה חדשה". ולמרות ההפחדות שהגיעו אלינו, תוך ימים תושבים מ-50 ערים נוספות תלו את אותו השלט. מאות אוטובוסים, מאות שלטים, אלפי אנשים שאמרו: גם אנחנו מפסיקים לשתוק ופועלים.

זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו. להמשיך לפעול ולבנות את התשתיות. להצטרף למפלגות שמייצגות אותנו.

לא להשאיר את הפוליטיקה בידיים הלא נכונות.

אני בחרתי להצטרף למפלגת הדמוקרטים בראשות יאיר גולן. זו הפעם הראשונה שהתפקדתי וזה הרגע שלכם גם להיכנס למרחב הפוליטי.

הדמוקרטיה היא לא רק זכות, היא גם חובה. הרי אכפת לכם מעתיד המדינה, מהחינוך, מהעתיד של הילדים שלנו, ומהחברה שאנחנו רוצים לחיות בה.

אז אל תחששו! קחו חלק. עכשיו!

התקופה הקרובה לא תהיה קלה יותר. להפך, היא עלולה להיות קשה ומייאשת יותר.

כי ככה זה עם חיות פצועות, הן הכי מסוכנות רגע לפני הסוף.

ולכן אני מבקשת מכם שלושה דברים:

הביאו עוד חבר או חברה להפגנה הבאה.

הצטרפו לגוף פוליטי שתבחרו ותהיו חלק מהשינוי.

והכי חשוב - אל תתייאשו!

זה הזמן שלנו לפעול לחברה טובה יותר. וזו התקווה.

אל תגידו יום יבוא. ביחד, אנחנו נביא את היום!

"אם ההפגנות שלנו יהיו מזוהות עם מפלגה אחת בלבד הפסדנו": נאומו של מני דורפן

שלום לכולם.

המטרה שלנו היא להביא לכאן כמה שיותר אנשים. אנשים מכל קשת הדעות.

אבל עם דרישה אחת ברורה מכולנו...

הביתה ועכשיו! הביתה ועכשיו! הביתה ועכשיו!

אם ההפגנות שלנו יהיו מזוהות עם מפלגה אחת בלבד הפסדנו.

שמי מני דורפן, בכיר הייטק בעבר, מתנדב ברובוטיקה עם ילדים ומגשר בקהילה.

אינני תמים וברור לי שמחאה צריכה בסוף למצוא ביטוי פוליטי. צריך לשאוף לכך שכל המפלגות יהיו כאן ביחד.

אבל אבל! הבמה המרכזית חייבת להיות עוטפת וממלכתית ובשום אופן לא לקדם מפלגה אחת בלבד.

בשבוע שעבר נאם כאן ארז מאחים לנשק. הוא היה מאוד ממלכתי!

הוא עודד אותנו להירשם למפלגות הציוניות אבל... כל אחד לפי הנטייה האישית שלו.

הוא בוודאי מזדהה עם מפלגה אחת אך נמנע לחלוטין לכוון אליה.

בעבר וגם היום נאמו כאן נציגי מפלגות אבל לא ניצלו את הבמה לקדם את מפלגתם.

אברך כל נציג מפלגה שינאם כאן מעל הבמה המרכזית ובלבד שיתמקד בשחרור החטופים ובסיום המלחמה.

אני מתנצל בפני המארגנים שעמלים שבוע אחרי שבוע לאורך חודשים רבים לארגן את המחאות שלנו כאן בצומת... אבל... בבקשה... לטובת המטרות שאתם הצבתם יש לחבק ציבור רחב ומגוון ככל האפשר.

תמשיכו בבקשה להיות ממלכתיים ותודה ענקית על עמלכם הרב!!

את כולם עכשיו... את כולם יחד ועכשיו... את כולם יחד... ועכשיו!

"הממשלה הזו הפכה את האזרח לאויב, את המשפחות לשתיקה, ואת המדינה לשם נרדף לייאוש": נאומה של סומיה בשיר

בשם מי שנשארו מאחור

אחיות ואחים,

אזרחיות ואזרחים,

שותפות ושותפים ללב שנשבר – וללב שלא מוותר.

אני לא עומדת כאן בשם מגזר. אני לא מדברת בשם מפלגה.

אני עומדת כאן בשם הכאב. בשם האחריות. בשם החיים.

אני עומדת כאן לא בשקט – אלא בזעקה.

לא כדוברת, לא כקול של "קבוצה", אלא כבת הארץ הזאת – שנקרעת מהפקר, שמדממת מהאדישות, שמתעקשת להאמין – למרות הכול.

הממשלה הזו הפכה את האזרח לאויב, את המשפחות לשתיקה, ואת המדינה לשם נרדף לייאוש.

מה קרה לנו? איך הדרדרנו למצב שבו מדינה שלמה שותקת – כשיש חטופים בעזה?

כשאימהות צורחות את כאבן ברחובות, והשרים עונים להן בגיבוי משטרתי ובשתיקה ממסדית?

איך קרה שזו נהייתה ממשלה שמפחדת מרחוב בבלפור – אבל לא רועדת מול ילדים בבור תחת עזה?

אנחנו לא שוכחים. לא את הילדים שמתחת לאדמה.

ולא את אלו שמחכים להם עם דלת פתוחה ולב קרוע.

בן גוריון אמר:

"עתיד טוב לא נבנה בפחד. לא בחומה. לא בשתיקה."

אבל היום, זו לא שתיקה – זו הסתרה. זו ממשלה שמסתירה את כישלונותיה מאחורי טנקים ומילים ריקות.

אנחנו מדינה שאיבדה את דרכה.

כלכלית – משפחות קורסות, צעירים עוזבים.

חברתית – החברה מפורקת, הסולידריות נשחקת.

מדינית – מבודדת, מוכה, ומוחרמת.

שגרירים סוגרים שער, אוניברסיטאות מוחקות שיתופי פעולה, ושדות תעופה בעולם הפכו לאזורי סכנה רק כי אנחנו ישראלים.

בשם איזה עתיד אנחנו חיים כאן?

והחברה הערבית – כן, זו שמדינת ישראל עצמה הכירה בה כאזרחית – נשכחה, ננטשה, נרמסה. שקופה. מודרת. מופקרת.

בפשיעה שאין לה מענה. בחינוך שמקבל פחות.

בצעירים שמבינים שהשלטון לא רואה בהם בני אדם.

זה לא מחדל – זה מדיניות. זו בחירה. בחירה בהפקרה.

כאילו יש אזרחים סוג א', וסוג מי שצריך לשתוק ולחכות.

ובשם איזו מלחמה אנחנו ממשיכים להרוג?

מלחמה בלי סוף, בלי מטרה, בלי חזון.

מלחמה שבולעת ילדים, מטביעה ערים, שורפת תקוות.

הורגת את תמימותם של החיילים שלנו, ואת תקוותם של תושבי עזה.

לא בשמנו. לא בשם ילדינו. לא בשם הדם.

כי "אין שלום בלי ביטחון, ואין ביטחון בלי תקווה".

ולא תיבנה תקווה – בטנקים.

די.

די להרס, די להפקרה, די לממשלה שמנהלת פחד במקום מדינה.

די לממשלה שזונחת את החטופים, מסלפת את המוסר, ומפקירה את עתיד כולנו.

לא נשתוק. לא נוותר. לא נעזוב את הרחובות.

אנחנו ניאבק – לא כדי להפיל שלטון, אלא כדי להקים מצפון.

לא רק כדי לצעוק – אלא כדי לשנות.

נחזיר את הדמוקרטיה למרכז. את החיים לקדמת הבמה. את האדם – מעל לכל אידיאולוגיה.

"אם הארץ הזאת תהיה טובה – זה יהיה בגלל האנשים שקמו." (גולדה מאיר)

אז נקום.

נקום עכשיו.

בשם החטופים. בשם השכונות. בשם האמהות. בשם הילדים.

בשם המדינה שאנחנו עדיין מאמינים שאפשר להציל.

זה לא הזמן לשבת על הגדר.

זה הזמן לקום, לצעוק, להתייצב.

לצאת מהבתים, למלא את הרחובות, להאיר את הלבבות.

להפגין. לשתף. לכתוב. לצייר. לשיר. להילחם באהבה.

כי הם אולי שולטים בממשלה,

אבל אנחנו – הלב של המדינה.

אז הגיע הזמן לשבור שתיקה.

אנחנו כאן כדי להציב מראה. להגיד: זה לא בשמנו. לא בשם ילדינו. לא בשם הדם.

עכשיו – תורנו.

המהפכה לא תבוא מלמעלה.

היא תבוא מאיתנו – מהמילה, מהרחוב, מהנשימה האחרונה של התקווה.

לא נשתוק. לא נוותר. לא נפחד.

העתיד – בידיים שלנו.

ונבנה אותו – עכשיו. יחד.

"הפער הרחב. תהום. בין העוצמה האנושית... לבין נירפי המוח, חסרי היכולת, מעוותי המצפון אשר נקראים נבחרי ציבור": נאומו של יואב זלמנוביץ

אני יואב זלמנוביץ בן קיבוץ ניר עוז. אבא שלי זלמן זלמנוביץ.

ביבי סייר בחורבות ניר עוז ביום חמישי. לא הלכתי. אין לי קיבה לשקרים ומחוות מזויפות.

בשבועות האחרונים שוב עברנו ימים קשים. שוב פחדנו על חיינו וחיי אהובינו.

לא באתי לדבר על זה, אבל נהרגו אנשים, אז אומר רק זאת – ייתכן שלא הייתה ברירה אחרת והיינו חייבים לפתוח חזית נוספת במלחמה הארוכה.

ייתכן, כנראה לעולם לא נדע. אבל אני כן יודע שלראש הממשלה ולממשלה שלא לקחו אחריות על אסון 7/10 אין זכות לסכן את חיינו ואת חיי חיילנו.

אשתף אתכם במשהו מדהים שלמדתי על עצמי, קשה לי לומר בקול רם – אבא שלי נחטף ונרצח.

בעברית מילים הן לא רק צירוף אותיות. הן פתח לעולם. עולם של רגשות, מחשבות, תחושות, אמונות, ערכים.

איזה מילים ליוו אותי / אותנו בשנה האחרונה? מילים שהן עולמות.

הפקרה, חרדה, אימה, זעם, בושה, מחדל.

הפקרה.

איך נראית הפקרה? קהילה של 400 נפשות מתעוררת בבוקר ה-8/10/2023

ו-117 מחבריה נעלמו. תינוקות, ילדים, נשים, גברים, קשישות וקשישים.

41 אנחנו קוברים בימים הכואבים שנגררים אחרי הטבח.

40 חוזרות בעסקה. בחיים בעסקה. ועוד שבעה בעסקה האחרונה.

29 נמקים במקצבים שונים במנהרות המוות של החמאס.

איך נראית הפקרה? אימהות ואבות נלחמים על דלת הממ"ד, מתגברים על האימה, מגנים על משפחתם, בו בזמן שאנשים אכזריים משתלטים על הקיבוץ. רוצחים, שורפים, בוזזים ועוד זוועות. ואף אחד לא בא להושיע.

איך נראית הפקרה? קיבוץ פורח בנגב המערבי, שהוקם על מנת לייצר גבול מול חאן יונס.

קיבוץ שנבנה בעמל רב על ידי אנשים ונשים חדורי אמונה, רצון ונחישות. נשרף, נבזז, נחרב!

בתוך כל הזוועות האלה, הטבח וההפקרה, אבא שלי – זלמן זלמנוביץ.

אבא גדל בחיפה, בן יחיד. כילד הצטרף לתנועת השומר הצעיר. ביחד עם חבריו יצא להגשים חלום של עם, לממש ריבונות.

להקים קהילה אנושית ייחודית בצפון הנגב. לפתח חקלאות איכותית ומודרנית בתנאים קשים. מול חאן יונס שכבר בשנת 1957 הייתה רצחנית.

ב-7/10 בבוקר אבא מדבר עם בועז אחי – יש מחבלים בקיבוץ – וזהו, דבר לא נאמר מאז.

אבא נחטף מביתו באלימות ואכזריות. המחבלים מכים אותו בראש ובאיומי אקדח מעלים אותו על אופנוע ונוסעים לחאן יונס.

מעדויות השבות והשבים אנחנו יודעים שאבא שרד מעל חודש בשבי.

אדם בן 85 עם מחלות רקע ותשישות מובנת של הגיל, איך ישרוד?

הוא לא היה מסוגל לאכול את מעט האוכל שקיבל ודעך לאט עד שהגוף לא עמד בזה.

אבא סיים את חייו במקום זר ואכזר. רחוק ממשפחתו וחבריו. ללא יד מנחמת.

לא בשלווה, מוקף בשדות שאהב אלא בחרדה מוקף בשנאה ורוע.

שיר ישן של אמיר גלבוע "על הצער" מתאר את מה שעוברים רבים.

"שיראוני זרים, לא יראו את הצער

השוכן וממאיר בבבותינו עמוק.

גם אנחנו שוכחים תכופות בלי דעת

כי מר המרור וטועמים מתוק."

מה הוא הצער?

מה הוא העצב הזה?

מה היא המועקה?

מה יושב כבד על הנשמה?

כל מאות הנרצחים ב-7/10

כל אהובינו החטופים.

כל החיילים שנהרגו.

כל החיילים שמסכנים את חייהם ברגע זה.

חבל הארץ שנכבש. ורבים מתושביו עדיין פליטים.

חבל הארץ הצפוני שנעזב במשך שנה למשחקי מלחמה.

מוסדות המדינה שהוחלשו בשיטתיות עד מצב שהמדינה חלולה.

ממשלה שלא מסוגלת להתמודד עם המציאות, לא מתפקדת, ממשיכה לעסוק בהרס תשתיות המדינה.

על מה המועקה?

הפער הרחב. תהום. בין העוצמה האנושית. האיכות המצויה באזרחי המדינה. בכם.

לבין נירפי המוח, חסרי היכולת, מעוותי המצפון אשר נקראים נבחרי ציבור.

פוליטיקאים, רבנים, עסקנים, אנשי תקשורת – כל אלו הפועלים בעוז להדגיש את המפריד בינינו.

ראש ממשלה גרוע, פחדן, זורע כאוס וחורבן.

כל אלה יוצרים מצג של אובדן וייאוש.

כמו דורות רבים לפנינו אנחנו נאלצים לעמוד איתן, לא להיכנע לכוחות רעים. לאנשים זדוניים.

את זוועות החמאס לא נשכח לעולם. אבל מאז אסון ה-7/10 הממשלה שלנו היא זו שמייאשת אותנו.

מה למדתי מעל עשרות קברים פתוחים. נשרפה ילדותי. נחרב ביתי. חולל נוף חיי.

למדתי שהמשא כבד מכוחו של אדם. העצב רחב מנפשו.

מה למדתי מרגעי האושר בהם חזרו לאור חטופות וחטופים. החיבוק הראשון עם משפחתם.

למדתי שתקווה זה כוח עצום. כוח מניע כוח מרומם.

העם היהודי לקח תקווה בת אלפיים ועשה איתה עלייה. אנחנו בחרנו בתקווה לכן בנינו חברה ומדינה פורחת, יוצרת, מתקדמת.

לצערנו שכננו בעזה בחרו בייאוש.

הייאוש שלהם הוביל אותם לתהום מוסרית, לאפלה, לשנאה. לאכזריות אותה פגשנו ב-7/10.

אל לנו לבחור בדרך הייאוש.

תקווה היום זו גבורה. בואו נהיה גיבורים.

נתעלם מפוליטיקאים חסרי יכולת.

נתעלם מתקשורת רכלנית.

נייצר שיח אנושי סבלני ונפעל.

הלקח מאותו יום ארור, שכל אחד חשוב. כל אחת משמעותית.

כל מעשה, אפילו קטן, משפיע. תעשו!

נקווה שאנשים רעים יפסיקו לחבל בעסקה, ויחזרו כל בני הערובה.

יראו אור, יקבלו אהבה.