מחאת נס ציונה הפגינה אמש בפעם ה38 ב"צומת הדמוקרטיה"

שאול לוי, סבה של התצפיתנית החטופה, נעמה לוי:

שלום לכם. אינני יכול לומר ערב טוב או שבוע טוב. אפילו 'שלום' לא מסתדר לי עם מה שקורה סביבנו ומה שקורה ביננו.

אין לי מה לומר. אני שואל את עצמי איך הבאנו את עצמנו למקום הנורא הזה כאשר כל מוצאי שבת מתכנסים מאות אלפי אנשים בכיכרות ושומעים את אותם דברים שנוח לנו  להקשיב להם: תוקם ועדת חקירה ממלכתית והתשובה כבר מהדהדת בין שרי הממשלה : ועדת חקירה ממשלתית. מדוע? כי נתניהו רועד מפחד שיוציאו נגדו צווי מעצר מבית הדין בהאג. ועל כן ראש הממשלה מגיב בלשון רפה על ליל הפרעות של יהודים בפליסטינאים בכפר הפלסטיני ג'ית. שמא אחריותו זו למה שקורה ביהודה ושומרון יקרבו את צווי המעצר כנגדו. ומנגד, על סדר יום של ישיבת הממשלה איזה שר או שרה יהיה אחראי על ציון שנה לארועי ה-7 באוקטובר. ניחשתם נכון, השרה מירי רגב סיבוני מונתה לתפקיד. יש לה כבר נסיון לערוך חגיגות עצמאות ללא קהל.

יש ביננו אנשים משכמם ומעלה, אנשים שנשאו בתפקידי מפתח בגופים השלטוניים במדינה, היכן הם? נושאים נאומים מנוסחים היטב בכיכרות? עד מתי? אדם אחד נוהג בנו כאילו היינו חדלי אישים, ערב רב של חסרי בינה ודעת. אדם אחד מחליט מתי יסעו לקטאר, מי יסע לקטאר, מה מותר יהיה לומר בקטאר, ולמי מדווחים על הפגישות. אדם אחד! נשאלתי אתמול בראיון מה אני חושב על תוצאות הפגישה בקטאר. השבתי כי אינני ניזון מהתקשורת וכי אינני מאמין לראש הממשלה שהוא רוצה להציל את החטופים. נתניהו לא רוצה לסיים את הסיפור.  נקודה. הוא רוצה להמשיך את הדישדוש בעזה, (בדרום לבנון היינו 18 שנה ויצאנו בעור שיננו חבוטים וחבולים. ומה המצב היום – רצועת הכאילו בטחון של דרום לבנון הפכה לתמונת ראי אצלנו בצפון הארץ) ומה עם  200,000 פליטים בארצם?

 אותו אדם אשר אך לפני שלוש שנים בקורונה הופיע ערב ערב על המסך ונהג בנו כאילו אנחנו ילדי הגן וטבע את המושג "ממי" – מרחק, מסכות, ידים. אני הממי שלכם. והוא ממשיך באותו קוו. אומרים שהוא גאון. אדם שנוהג כך בעמו ומוכן להקריב את נכדתי ואת כל שאר חטופים כדי לשרוד פוליטית, הוא לא גאון. תגידו אתם מה הוא באמת. אנחנו מכירים במערכת המשפט כאשר נתקלים במקרה זוועה שולחים את האדם לבדיקה פסיכיאטרית כדי לקבוע האם הוא כשיר לעמוד למשפט. האם  זה לא המצב בו אנחנו מצויים בעת הזאת? והוא ממשיך לכרסם ולהרוס אותנו מבפנים.  

אני חש רגשות אשמה נוראה כלפי נעמה נכדתי. ואני זועק: לא בגדתי בך! עשרה חודשים אני מסתובב כארי בסוגר ולא יודע את נפשי מרוב חרדה. שואל את עצמי למה אינני מצליח להגיע אלייך ולהציל אותך.

 זה מטריף אותי! ואת נמקה ומאבדת תקווה ומושפלת במאורות החמאס ועוברת בגופך ובנפשך מעשי זוועה.

וכשלרגע יש בך את צלילות הדעת את תוהה: מה? עד כדי כך הפקירו אותנו?

אינני ממשיך לומר אנחנו עושים הכל אבל הכל כדי  להצילך. כי אנחנו לא!! אם היינו עושים הכל אבל הכל, היית כבר חזרה בבית יחד עם כל החטופים והחטופות. גלנט אומר, לפחות ביושר, כי נותרו בין 25-30 חטופים חיים. זהו. למה נתניהו מחכה? שמספרם של החטופים החיים יהיה 20? 15? ואולי לא יוותר בחיים אף לא אחד ? ומה עם כל המתים שנותרו בידי המרצחים השפלים ברואי השטן?

תשמעו סיפור קטן:

בליל ירח האחרון, הדרכתי בלילה בנחל חווארים על יד שדה בוקר, חבורה  מאוד מיוחדת. הם קוראים לעצמם 'ערים בלילה'. אלו הם נכי צהל פדויי שבי. כאלה שנפלו בשבי במלחמת יום הכיפורים בסוריה ובמצרים. 51 שנים הם עדין ערים בלילה. מצאנו לנו פינה בלב המדבר והתיישבנו למעגל שיח. לא ידעתי מה אני מבקש. להתנחם? להתחזק? אורי שחק, טייס פנטום אשר מטוסו הופל בסוריה ביום השני למלחמה, סיפר כי הצליח להתמודד עם העינויים בשבי  מכיוון שסימן לעצמו כל העת קו סיום. הקו הזה התרחק כאשר הכניסו אותו לחקירה ושללו ממנו תנאים בסיסיים, והקו הזה התקרב כאשר הכניסו לו מזרון וסמיכה לתא.

 וכך, קו הסיום נע קדימה ולאחור פעם אחר פעם. אבל תמיד היה שם. עד לשחרור. כמה זמן אתם שואלים?

שמונה חודשים. כמעט בא לי לומר  "רק" שמונה חודשים. יהודל'ה בשן, טנקיסט מבית אלפא, נפל בשבי המצרי גם הוא. מה החזיק אותו בעינויים הנוראיים ובאי ודאות לגבי גורלו? הוא סיפר שהחזיק מעמד כי ידע שממשלת ישראל לא תפקיר אותו ותחזירו הביתה כמה שיותר מהר. כמה זה מהר? חודש וחצי והם שבו הביתה.

אתם מתארים לעצמכם מה מרגישים החטופים לא אחרי חודש וחצי, גם לא אחרי שמונה חודשים- עברו כבר עשרה חודשים! מה מרגישים החטופים ללא קו סיום?!

היא נראית כמו תצפיתנית. כמו לירי אלבג, דניאלה גלבוע, קרינה ארייב, אגם ברגר ונעמה לוי. לפעמים קופצת לי המחשבה הזו כאשר אני רואה בחורה צעירה חולפת על פני. "התצפיתניות". עוד מושג שנולד בחודשים האלו. מושג שנטען במשמעות כבדה וכואבת. התצפיתניות הן סמל חזק וכואב לטרגדיה שאירעה בשביעי באוקטובר. אלו שידעו ועשו כל מה שיכלו, ובכל זאת נענשו בצורה הנוראה ביותר שאפשר בכלל להעלות על הדעת.

חובת מדינת ישראל והחברה  הישראלית כלפיהן וכלפי משפחותיהן אינה מסתכמת רק בהצלתן והחזרתם הביתה, וגם לא רק בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, אלא גם, ובעיקר, תיקון  ושיקום המציאות המכאיבה בה אנו מצויים כבר תקופה ארוכה.

איבדתי אמון במנהיגים ובעומד בראשם.  אני רוצה בהחלפתכם. אני אלחם כל עוד נשמה באפי כדי שנצא מחושך לאור. ואתה ראש הממשלה, זכרך כבר נצרב לדראון עולם בהיסטוריה של עמנו. אבל קודם  תציל את מי שנותר מבין החטופים, החיים והמתים. זו חובתך העליונה ואין בילתה! הפקרת אותם בשביעי באוקטובר ואתה ממשיך להפקיר אותם גם עכשו אחרי 316 ימים.

נעמה נכדתי, היא טריאטלתית כמו סבא שלה. יש בה חוסן פיזי והיא חזקה מנטלית. ואני שואל את עצמי האם נותרו בה הכוחות הדרושים להתמודד עם הזוועות שהיא וחברותיה עוברות?

נעמה לפני גיוסה לצבא היתה שנה במכינה קדם צבאית בבאר אורה עם חבורת צעירים מופלאים. בסיום המכינה, חודשיים לפני גיוסה, היא כתבה את הדברים הללו. מלים אשר גורמות לי מחנק בגרון לנוכח מצבה הנוראי בשבי החמאס:

למדתי שכולם מרגישים לבד לפעמים.

למדתי שמילה טובה או חיבוק,

יכולים לעשות לך את היום.

למדתי לא לפחד,

לא לפחד להרגיש, לא לפחד לנסות,

לא לפחד להראות מי אני.

למדתי לסמוך על עצמי.

למדתי להתיישר לדגל ולקחת אחריות.

למדתי לתת את המאה אחוז שלי,

גם כשאני כבר מותשת.

למדתי כי בסוף הכל מסתדר.

למדתי שיש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד.

------------------------------------------------

חברת מועצת העיר ואם לקצינה, גלית אבינועם:

ערב טוב נס ציונה

המציאות מולנו אפלה

אני מגיעה אליכם כתושבת העיר ואם חרדה לשלושה, וחרדה

לבתי הקצינה שמשרתת אי שם באזור עזה.

ילדה טובה נס ציונה , סיימה בעיר את לימודיה, ,הדריכה במועדונציק, התנדבה לשנת שירות, התגייסה , והתנדבה לקצונה.

בשבת הטבח היא ירדה דרומה. ומאז היא שם, ועוסקת בתחקור אירועי השבעה באוקטובר.

מאז השבעה באוקטובר אני חרדה לה. האחריות כבדה על כתפיה. כפי שהיא כבדה על כל הלוחמים והלוחמות. ואני מחכה לה עם ילדי . כשהיא מגיעה הביתה אני מנסה לדבר איתה, לשמוע מה קורה שם, מה עובר עליה, והיא שותקת. והשתיקה שלה מפחידה יותר מכל צעקה.

 והשאלה שאינה עוזבת אותי לרגע היא מה אם זו היתה הבת

שלי? כל הזמן מה אם היא הייתה אחת מהן שם?

כולנו צריכים ללכת לישון ולקום בבוקר עם השאלה הזו . מה

אם זה היה הבן שלי, האחות שלי, האמא שלי, או האבא שלי.

תחזירו אותם. עכשיו.

האחים והאחיות שלנו נמקים במנהרות החמאס 316 ימים.

אין יודע כמה נותרו בחיים. אין יודע כיצד יחזרו.

הלומי קרב ופצועים רבים חזרו מהקרבות. נערים ונערות

צעירים שהפכו לצל של עצמם אחרי הזוועות שראו. ואין יודע

איך ישתקמו ומי ידאג להם. קשה להניח שהמדינה תדאג להם.

בכל מהדורת חדשות אני מתכווצת מחדש, אני מרגישה כאב נורא, הזדהות עמוקה עם כל אמא שמאבדת ילד שלחם, שילדתה נפצעה, עם כל משפחה עקורה שמפונה מביתה שנקרעת נפשית . אני כואבת גם עם האמהות הבדואיות והילדה בת השלוש, שנקלעו למארב בהתנחלו ובוכה

אבל לא רק הדאגה האישית לביתי מונעת ממני שינה.

אני צופה בתדהמה בתהליכים שקורים במדינה. בזרועות

התמנון שמשחיתות את המדינה, מרעילות אותה.

מפלגות הקואליציה ובראשן הליכוד לקחו את השחיתות הכי

רחוק שאפשר. בתוך ימי המלחמה האיומה ביותר שאנחנו

עוברים, המערכת המאורגנת שמייצרת יהלומים, השתלטה

על המנגנון הציבורי, והפכה אותו למנגנון לחלוקת ג'ובים.

אין קשר בין השכלה יכולת וניסיון לבין המינוי. כך, כמו תמנון

זדוני הם השתלטו על כל מוקדי הכוח וההשפעה, בשימוש

בכסף מהציבור, שנגבה מאיתנו ומחליש אותנו, הציבור שרק

רוצה לחיות את חיוו בשקט ולגדל ילדים בנחת.

התהליכים הללו מחלחלים לכל מקום בגלל חטאי הממשלה

והקואליציה, מים עכורים זורמים מתחת לפני השטח, וסופם

לפרוץ ולזהם את כולנו, ובינתיים הם מחלחלים גם אלינו

הציבור באמצעות הרשויות המקומיות.

בושה. בושה. בושה.

הדבר האחרון שצריך להטריד אותנו בימים אלו הוא השחיתות האיומה, חלוקת הג'ובים, בזבוז הכספים, אינטרסים כלכלים ומימושם.אבל אין לנו ברירה. חייבים

לעמוד על המשמר.

כי בסופו של דבר נשאר כאו. אבלים. אבל גם חפצי חיים.

אנחנו נתקן את הקלקולים הנוראיים הקרובים אלינו,

המשפיעים ביותר על חיינו וגם אלה הרחוקים.

אנו מבקשים את האמת. יש דבר כזה. תחפשו את הנקודות

של בעלי האינטרסים ההון הקרקעות, המקורבים ובעלי

התפקידים וחברו אותן. הנקודות קשורות.

נדרוש מנהל תקין אמות מוסר וערכים כשלנו. הלחץ הציבורי

משמעותי לטובת הרוח הגבית לשומרי הסף ולאופוזיציה בעיר, ובארץ.

תביעו את הדעות הליברליות שלכם בכל מקום. הדבר דורש

כוחות נפש בדיקה והתעמקות. אני מבקשת מכם למצוא את הכוחות האלה בתוככם.

לטובת הרעיון הדמוקרטי, אנו חייבים להגן על שומרי הסף

המעטים שנותרו כאן.

לטובת הרעיון הדמוקרטי, אנחנו כאן היום מצטרפים לאלה

ששומרים על המדינה: המילואימיניקים, הילדים שלנו

שמשרתים בצפון ובעזה, היועמשית גלי בהרב מיארה

והפצרית ואנחנו רוצים דבר פשוט,

לשמור על הילדים של כולנו .

לצעוק את הצעקה של כולם.

ד-מו-קרט-יה

----------------------

 יהל אורן, תצפיתנית לשעבר ממובילות מחאת התצפיתניות:

הפקרה.

הגדרה מילונית להפקרה- עזיבה, השארת דבר ללא השגחה, ננטש ונעזב לכל המעוניין.

המילה הזאת היא א׳ ב׳ בלקסיקון של כל תצפיתנית.

קוראים לי יהל אורן, הייתי תצפיתנית בנחל עוז לפני עשור והיום אני ממובילות מחאת התצפיתניות.

הקבוצה שלנו מאגדת תצפיתניות מה30 שנים האחרונות ומכל הגזרות ברחבי הארץ. התאחדנו בדרישה להשיב אותן הביתה, מתוך הרגשה שזו הייתה יכולה להיות כל אחת מאיתנו.

אסור להפקיר מסך. זה הדבר הראשון שכל תצפיתנית יודעת. ארבע שעות משמרת (או יותר במקרה של אירוע בגזרה) שהעיניים מרותקות למסך. העיניים האלה חוקרות כל תזוזה חשודה,  מכירות כל אבן ויודעות היטב מה שגרתי ומה לא. אין ימינה, אין שמאלה, אין לראות מי נעמד לידך. אם הזזת את העיניים מהמסך, הפקרת. הפקרת את הגזרה. כל המספר קילומטרים הבודדים האלה נותרו ללא השגחה לכמה שניות ואת קיבלת 28 ימים בבסיס ריתוק.

ובאמת הן לא הפקירו, תצפיתניות נחל עוז ראו את המוות מול העיניים ולא יכלו להסית מבט, דיווחו בגבורה על החדירה לבסיס עד הרגע האחרון ועשו מה שמצופה מהן, לא להפקיר. ואגב, הם לא עשו את זה כי פחדו מעונש, הם עשו את זה מתוך מחויבות אין סופית לחברות שלהן ולאזרחים שעליהן התחייבו לשמור.

לעומת זאת, אחיות שלנו מופקרות כבר 315 ימים בשבי חמאס. מופקרות כי הן נותרו ללא השגחה של מדינת ישראל, מופקרות כי הן ננטשו ונעזבו לכל המעוניין.

אז המילה הזאת - הפקרה - שמורה לנו התצפיתניות.

שבוע שעבר אגם ברגר וקרינה ארייב ציינו יום הולדת 20 בשבי, הופקרו לגורלן ביחד עם דניאלה גלבוע, נעמה לוי ולירי אלבג.

אז בפעם הבאה שאחד מכם - ממשלת ההפקרות - משתמש במילה הזאת, תחשבו עלינו, התצפיתניות.

ואז אולי תשתמשו במילה הזאת בכבוד הראוי לה. אחיות שלנו הופקרו בכל יום שקדם למתקפה שהן התריעו עליה, הופקרו ב7 באוקטובר משוועות לעזרה שלא הגיעה, ומופקרות כל יום מאז בשבי. ככה משתמשים במילה הפקרה.

שום עסקה שמחזירה את אחיות שלנו היא לא עסקה מופקרת.

צמד המילים הזה צריך לצאת מהלקסיקון שלכם

אנחנו מחאת התצפיתניות, באנו לקרוא לעסקה עכשיו! כל יום וכל דקה חשובה, אז אדוני ראש הממשלה, מה העונש על ההפקרה שלהם במשך כל-כך הרבה זמן? מתוך מחויבות למי אתה פועל?

בטוח שלא מתוך מחויבות לאזרחים.

לירי, קרינה, אגם, נעמה ודניאלה, מחכים לכן ולכל יתר החטופים והחטופות, לא עוצמות עיניים עד שכולם וכולן בבית.

----------------------------------

כמו כן נשא דברים נוקבים אילן ניסים, תושב נס ציונה, חייל ומפקד בסיירת גולני בשנות ה-80. פעיל בקבוצות מחאה שנים כבר ארבע שנים