ששת המצבות של הנופלים והנרצחים תושבי נס ציונה שנוספו השנה ל145 מצבות המספרות את ההיסטוריה המקומית והלאומית
12.05.24 / 14:39
אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה בנס ציונה.
הערב בשעה שמונה תישמע בכל רחבי הארץ צפירה שתבשר על תחילת יום הזיכרון. מדי שנה הצפירה הזו היא אות הפתיחה ליום העצוב ביותר בשנה, שיהיה השנה עצוב מאי פעם.
כך נזכור אותם, את רבבות הנופלים על מזבח עצמאותנו ואת הרבים כל כך שנוספו השנה, מהם שבעה שנטמנו באדמתה, מהם שישה בני העיר.
ובינתיים, הבוקר נשלמות ההכנות בבית העלמין בנס ציונה, שם כבר נמצאים עשרות חיילים שיטלו חלק בטקס מחר. את הממשלה ייצג בטקס סגן השר משה אבוטבול מש"ס. מי שלפחות שירת בצה"ל
פגשנו שם גם הורים שהקדימו לבוא כבר היום, חוששים שמחר ההמולה תהיה רבה מדי להתייחדות הראויה.
מצטרפות לאחיותיהן ממלחמות וארועי הדמים בעבר.
ששת המצבות שנוספו השנה, של ההרוגים והנרצחים בני נס ציונה
הבוקר נשלמו ההכנות בבית העלמין בנס ציונה, שם כבר נמצאים עשרות חיילים שיטלו חלק בטקס מחר.
פגשנו שם גם הורים שהקדימו לבוא כבר היום, חוששים שמחר ההמולה תהיה רבה מדי להתייחדות הראויה.
למעלה: מירי וגבי שוש ליד קברם של בנם נוי ז"ל ,עמרי מיכאלי ז"ל ואיתי אבררהם רון ז"ל, שלושת הלוחמים שנטמנו בחלקה הצבאית בנס ציונה
למטה: ענת מגנזי ליד קברו של בנה, עמית,מנרצחי הנובה.
--------
ה ע ר ה :
בבית העלמין בנס ציונה נטמן גם יליד העיר מאיר מלכה, אשר נהרג באחת מהתקפות הרקטות, אולם לא היה תושב נס ציונה בעת היהרגו.
מי ייצג את הממשלה? סגן השר משה אבוטבול.
את הממשלה ייצג בטקס סגן השר משה אבוטבול מש"ס, לשעבר ראש עיריית בית שמש, מי שלפחות שירת בצה"ל.. זאת לעומת רחובות שכנתנו, בה יהיה זה השר גולדנקופף מאגודת ישראל ("מה רע פה?") שלא שירת בצה"ל ולא אחת עורר בהתבטאויותיו כעס ועוינות בקרב כה רבים מהנושאים בעול.
ועל רקע זה ומאחר ורב החשש להתפרצויות מצד בני משפחה, היה עצוב לצפות הבוקר בתדריך שהעביר רס"ן לחייליו שישתתפו מחר בטקס. (עמדתי מהצד והקשבתי). הוא אמר להם להיות מוכנים נפשית לכך שיצעקו עליהם, יטיחו בהם קללות ולחילופין ברכות וחיבוקים ושעליהם לשמור על כובד ראש וזקיפות קומה ויהי מה ולזכור מה אירע לאלו שיתפרצו, לכבדם ולשתוק.
ולי עבר בלב אותו רגע אחד הזכרונות הכואבים ביותר בחיי, דווקא מאוקטובר 74 כשנה לאחר מלחמת יוה"כ הנוראה, בה שירתתי בחזית סיני.
בעת המלחמה נקברו 2700 חללינו בקברות ארעיים ורק לאחר שנה הועברו לקברות קבע, לפי מקומות מגוריהם או בקשת משפחתם.
לשם כך הוקם מערך שלם שאירגן במשך כ3 שבועות את אלפי הלוויות ולשם כך גוייסו אלפי חיילי סדיר, כמוני.
נשלחתי לשאת ארון בלוויה של אחד הנופלים מגדודי והתייצבתי במחנה בילו, שם היו האנגרים מלאי ארונות ותדריך מעביר חלחלה.. בו נתבשרנו כי חלק מהארונות קלים מדי וכמעט ריקים ואילו חלקם כבדים מאוד כי גרפו פנימה הרבה חול מעורב בדם ואפר (!) ושנהיה מוכנים. ובעיקר, שיש חוסר אמון רב בקרב חלק מההורים (נשמע מוכר?..) וכי הם עלולים לנסות ולפתוח בכוח את הארונות ולכן עלינו, שמונת הנושאי הארון המלווים, לחסום אותם בגופנו, אם נידרש לכך... איך? להישכב לפותים זה בזה על הארון.
כל הלילה היו לי ביעותים מהתממשות התרחיש בו אני נאבק באם שכולה המנסה לפתוח את הארון ורק קיללתי את רצוני ב"עשרים וארבע שעות בבית" שגרם לי להתנדב למשימה..
50 שנה חלפו ונדמה שכמעט שום דבר לא השתנה.
על הנופלים והנרצחים_ בכתבות קודמות שלנו:
