15 שנות מאסר הוטלו על טדסו מסלה מנס ציונה שירה בראשו של שכנו אלירן אזולאי.

למעלה אלירז לפני שנורה. מתחתיו, היורה- סלומון טדסה. משמאל, אלירז לאחרונה, עם אביו מוריס בבית הכנסת.

 נזכיר כי בשעתו ריגש אביו, מוריס אזולאי,  רבים בקהילה, עת פנה ב"פוסט" בפייסבוק לידידיו הרבים וקרא להם לא להציק בשום צורה למשפחתו של סלומון, אותה כינה שכנים טובים שלא חטאו.

ותחילה- תזכורת מהמקרה המזעזע:

לפי כתב האישום  החזיק סלומון מתוקף תפקידו כמאבטח במוסד חינוך  אקדח ברישיון ומחסנית מלאה בכדורים.

בלילה שבין ה-11 ל-12 בינואר הוא שהה בביתו ושתה משקה אלכוהולי, כשחבורה של שבעה צעירים, ביניהם אזולאי, הרעישו מתחת לביתו. בעקבות תלונה של שכנים הגיעו למקום פקח ושוטר וביקשו מהחבורה לחדול ממעשיהם. באותה עת, כחצי שעה לאחר חצות, סלומון נכח במקום ועישן סיגריה, וכאשר הפקח והשוטר עזבו – הוא שב לביתו.

ואולם, הצעירים לא עזבו, ובהמשך סלומון יצא מביתו, ניגש אל החבורה, ופנה לאזולאי בבקשה לשמור על שקט.

הפרקליטות טוענת כי אזולאי השיב לסלומון באופן מזלזל ופוגעני.  לפיכך סלומון הנהן בראשו, עזב את המקום וחזר כשהוא מחזיק באקדח טעון. הוא הלך לעבר הצעיר כשהוא מסתיר את האקדח, התקרב אליו, ומבלי לומר דבר ירה בראשו של אלירז מטווח של פחות ממטר.

כתוצאה מהירי –  אזולאי התמוטט ואיבד את הכרתו, בעוד חבריו נמלטו מהמקום. סלומון עזב כשהוא מותיר את הנפגע שוכב ברחוב, עלה לביתו ופרק את הנשק.

כזכור נלקח אלירז במצב קשה ועם פגיעה מוחית לבית החולים, שם עבר תהליך מופלא של התאוששות ושב לתפקוד חלקי.

התיק נדון בפני הרכב פשעים חמורים, בנשיאות השופטת רות לורך ושופטי הצד צבי דותן ודבורה עטר, כאשר את סלומון טדסה ייצג עוה"ד אמיר סננס.

התובעת  עו"ד קרן ענבר , טענה בסיכומיה כי עבירת הניסיון לרצח בה הורשע הנאשם היא מהעבירות החמורות בספר החוקים, וכי בתי המשפט עמדו לא אחת על הצורך בענישה מחמירה, כאשר שיקולים של גמול והרתעה הם השיקולים בעלי מעמד הבכורה.

באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, עמדה התובעת על הנזק החמור שנגרם לאלירז. היא ציינה את ההשלכות החמורות של הפגיעה על מהלך חייו של אלירז במכלול ההיבטים. הוא ואשתו התגרשו בטרם הספיקו להביא ילדים לעולם, הוא סובל מפגיעה קוגניטיבית, שפתית ותקשורתית וכן ממצב פיזי קשה, אשר מצריך טיפולים מרובים ועזרה מלאה בכל הפעולות היומיומיות השגרתיות. כאשר כתוצאה מהאירוע הפך אלירז בבת אחת מבחור צעיר, אופטימי, שאפתן ופעלתן, שרצה להיות אב לילדים, לעסוק בעריכת דין ולחיות את חייו כאחד האדם, לנכה מוחלט, סיעודי, תלוי באחרים לכל צרכיו, לכל ימי חייו, אשר לעולם לא יממש את השאיפות ואת החלומות שלו וייאלץ לחיות חיים קשים מנשוא.

היא אף הפנתה לפגיעה שנגרמה גם למשפחתו של אלירז. אביו בן ה-67 ,המוכר בעצמו כנכה בנכות מלאה בשל בעיות בתפקוד הלב, מקדיש את כולו לטיפול בבנו ומטפל בו במסירות ראויה להערצה.

התובעת הדגישה בנוסף שאך כפסע היה בין אלירז לבין המוות. שכן הנאשם כיוון אקדח לראשו של אלירז וירה בו מטווח קצר. באכזריות ותוך זלזול מוחלט בערך של חיי אדם עזב הנאשם את המקום מיד לאחר המעשה כאשר הוא מותיר את אלירז שוכב ומתבוסס בדמו על הכביש,

עורך דינו ביקש להקל בעונשו, הדגיש את היותו שיכור בשעת מעשה ואת חרטתו העמוקה ואף העלה שורת עדי אופי לטובתו.אולם השופטים קבעו  בגזר דינם כי:

 "המדובר אמנם באירוע שהתרחש באקראי ובמפגש שלא תוכנן מראש, ואולם החלטתו של  הנאשם להמית את אלירז לא התקבלה באופן ספונטני. הנאשם הפגוע לא הגיב באופן מידי אלא עזב את המקום, וחזר אליו בחלוף כרבע שעה כשהוא מצויד באקדח ולאחר שהיה סיפק בידו לכלכל את צעדיו ולתכנן את מהלכיו. הנאשם התקרב לעבר בני החבורה כשהאקדח מוסווה מעיניהם, נעצר במרחק קצר מאלירז שצעד לעברו במקביל לכך, דרך וכיוון את האקדח לעבר ראשו של אלירז וירה בו ירייה ממוקדת, בכוונה לגרום למותו. כמו כן גם  עזיבתו של  הנאשם את המקום, כשהוא מותיר את אלירז מתבוסס בדמו ומבלי להזעיק עזרה, מטים את הכף לעבר החמרה.

בין היתר ציינו השופטים כי

"חייו של אלירז הצעיר, בן ה-31 כיום, לא יחזרו עוד למסלולם. מאז הפגיעה אשתו התגרשה ממנו, ובטרם הביאו ילדים לעולם. מאדם פעיל, שמח וחברותי הפך לאדם נכה, בודד, פגוע ומחוסר תקווה, אשר מתקשה לתפקד במכלול תחומי חייו וליתן אמון בזולת. גם חייהם של בני משפחתו של אלירז הסועדים אותו במסירות רבה, השתנו לבלי הכר מאז  האירוע. הם כואבים את כאבו של אלירז, שמחת החיים המשפחתית ניטלה מהם והם משלמים מעבר למחירים הנפשיים הקשים גם מחירים כלכליים בלתי מבוטלים.

במחי ירייה בודדת בראשו של אלירז, שינה הנאשם את מסלול חייו של אלירז ובהמשך של בני משפחתו, מהקצה לקצה. קשה עצוב וכואב. אף שההתרשמות הינה שהנאשם ובני  משפחתו שהעידו, אכן מצטערים מעומק ליבם על המעשה ותוצאותיו הקשות – אין בכך כדי לנחם. "