40 מעלות? אז מה... מחאת נס ציונה הפגינה אמש כרגיל, בעד השבת החטופים ונגד הממשלה.

מחאת נס ציונה, צילום: שאול עמיר

ניצב בדימוס אמנון אלקלעי, לשעבר ראש אגף המבצעים במשטרה.

דבריו הנוקבים במיוחד  של: ניצב בדימוס אמנון אלקלעי, לשעבר ראש אגף המבצעים במשטרה. 

ביום שלישי האחרון פורסם דיווח קצר. יבש. כמעט טכני:
"בשעה זו: דיון ביטחוני מצומצם בלשכת ראש הממשלה בירושלים. משתתפים: סמוטריץ', בן גביר, דרעי."
סער ביפן. דרמר באבל על אמו.

דיון ביטחוני מצומצם.
רגע... ביטחוני?
מצומצם?
זה הרכב הדיון שיכריע על חיינו? על ביטחוננו? על עתידנו?

תסתכלו על השולחן הזה.
זה לא שולחן ממשלה – זה שולחן חשודים.
זה לא פורום ביטחוני – זה פורום פלילי.

• בראש – נאשם בפלילים: שוחד, מרמה, הפרת אמונים.
  • לידו – עבריין מורשע מזוהה לרבים עם ארגון טרור.
  • ממולו – עצור לשעבר בחשד לפעילות טרור שסירב לשתף פעולה בחקירה עם השב"כ לפי פירסומים
  • ובצד – עבריין מורשע שישב בכלא ושב כאילו כלום.

זה לא קבינט. זו כתבה פלילית. זה כתב אישום מתגלגל.
אין כאן ביטחון. אין כאן מומחיות. אין כאן מוסר.
יש כאן שחיתות, סיאוב, עבריינות – והם יושבים בראש השולחן.

ושואלים – איפה המומחיות הביטחונית?
היא רשומה... לא בקורות חיים – בתיקים פליליים.
מומחיותם? להאשים את שלטון החוק.
להכפיש שוטרים, תובעים, שופטים.
לשבור. לא לבנות.

ואיפה בן גביר?
הוא השר לביטחון לאומי. עבריין מורשע.
האיש שמונה להיות אחראי על המשטרה –
המשטרה שאמורה להגן על החוק, לשמור על המוסר.

בג"ץ סמך על עצמאות המשטרה.
אמר: לא נמצא פגם קיצוני, כי יש שומרי סף.
האם באמת נשארו שומרי סף?
כשרואים קצינים – סגני ניצבים, ניצבים –
הולכים לברית מילה של עסקן בזוי חננאל חתן הסכינים.
מתחבקים עם מקורבים מפוקפקים.
מתחנפים לאיש שביזה את המערכת כולה.
איפה האתיקה? איפה הגבולות? איפה המוסר?

היום ברור:
יש חשש אמיתי לעצמאות המשטרה.
יש חשש אמיתי מהשפעה זרה.
יש חשש – כי יש כבר סימנים.

והשר לביטחון לאומי? תרשו לי "עאלק "
בעל הבית כפי שמכנה עצמו – "עאלק "
הוא לא נמצא כששורפים.
הוא לא נוכח כשנטבחים.
הוא לא מגיב כשילדים נרצחים,
כשהפשע גואה,
כשהכבישים שותתי דם,
כשהציבור מבוהל.

הוא מצייץ. הוא מצטלם. הוא מלהיט. הוא נעלם.

ואני שואל – איפה בן גביר?
איפה "בעל הבית" שהבטיח להיות?
כשהעבריינים ממטירים אש ליד בתי מגורים,
כשהרחובות מלאים דם וחרדה,
כשהמשפחות בוכות –
איפה בן גביר?

אני בז לבן גביר.
אני בז לכל מה שהוא מייצג.
אני בז למלחכי פנכה. גם מהמשטרה
אני בז לאלו שמכרו את ערכיהם בשביל דרגה.
בוז להם.

וכשוטר – לשעבר, אבל עם לב שעוד בוער –
אני אומר:
כך לא נראית משטרה. כך לא נראית מנהיגות. כך לא נראית מדינה.

מדינה שנטבחת ב-7 באוקטובר.
מדינה ששוטריה הופקרו.
איפה היה כל אלפי מג"ב 7 אוקטובר
מדינה שאלפי לוחמי מג"ב לא נשלחו –
כי מישהו לא קיבל החלטה.

כי מישהו לא יודע , מופקר ומפקיר.

והיום – היום כבר אי אפשר להסתתר.
לא מאחורי ספין.
לא מאחורי טוקבקים.
לא מאחורי כותרות מטעות.

כן היתה גבורת שוטרים אך באותה עת היה מחדל חמור של משטרה והשר עומד בראשה

איפה היו כל השוטרים?

מה עשו עם כל התקשרות אזרחים שבורי לב ולמשטרה היה ידוע הכל מרגע הראשון כי קורבנות הטבח לא חסכו טלפון אחד 100

איפה ואיך התנהלו קציני משטרה בדרום ואחרים כאשר שוטרים ואזרחים נטבחים

חוסר מקצועיות קיצוני , לכן זקוקים הם לחנופה להסתרה

מתחבאים אחרי  שוטרים גיבורים

אנחנו רואים.
אנחנו מבינים.
ואנחנו לא נשתוק.

כי אין כאן מקום לפשרה. אין כאן מקום ל"נראה".
יש כאן מקום אחד –
לשינוי.להדחה.להצלה.

חלילה לי מלבזות את כל שוטרי ישראל.
ההפך. אהבתי אליהם רבההבעיה מתמקדת בעיקר בבכירים ועוד כמה דוחים

חייבים לעשות את ההבחנה
אני מצדיע לאלו שנשארו זקופים.
אני יודע – יש מאבק שקט בתוך המשטרה.
לא תמיד רואים אותו.
אבל הוא שם.

מאבק בין מי שבחר בדרך הקלה – להתחנף, להתקדם, להרוויח –
לבין אלו שנושכים שפתיים, שומרים על יושרה, מחזיקים את הערכים בתוך ים של בוץ.

אנחנו איתם.
אנחנו צריכים לחבק אותם, לעודד, לתמוך.
גם כשהם נדרשים להפעיל שיקול דעת מול הפגנה זועמת –
הפגנה שלנו.
גם כשהם נדרשים לשמור על סדר –
אבל גם על הדמוקרטיה.
גם כשהם יודעים: לפעמים לשתוק זה להיכנע.
ולפעמים – רק לצעוק זה להציל.

ולכן –
בוז. בוז חזק. בוז צלול.
בוז למלחכי הפנכה.
בוז לאלו שהתחנפו, שוויתרו, שמכרו את ערכיהם בשביל דרגה.

בוזזז!
בוז שמטלטל.
בוז שלא מפחד.
בוז – שהוא עצמו מעשה של תיקון.

אבל גם מחיאות כפיים לשוטרים הראויים.
מחיאות כפיים לקצינים הישרים.
מחיאות כפיים לאלו שמעדיפים את טובת הציבור על פני טובת עצמם.

אין לנו איך לגמול לכם –
לא בדרגות, לא בשכר.
אבל יש לנו אהבת מולדת.
יש לנו הערכה כנה.
וזה – זה שווה יותר מכל אות.
אות על הכתף דוהה. אות על המצח של אדם ישר – לא.

העבריינים, המושחתים, המסואבים –
אוהבים את החושך.
אוהבים חשאיות.
אוהבים פחד.
אוהבים שקט.
שאנחנו נשתוק. שנתבייש. שנרכין ראש.

אבל הם נתקלו בנו.
בנו – שמדליקים אור.
בנו – שלא שותקים.
בנו – שלא מפחדים.
אנחנו – שאין לנו מה להרוויח.
לא תפקיד. לא כבוד. לא כסף.
רק דבר אחד יש לנו:
אהבת אמת. אהבת אדם. אהבת המולדת.

ולכן, אני רוצה לברך בקול רם –
את אמא של עידן אלכסנדר , שעמדה ואמרה את האמת, בלי למצמץ.
להצדיע לאמא של מתן צנגאוקר – דמות מופת, אמא עברייה, מנהיגה גדולה,
אישה אחת שמלמדת עם שלם.

ולהצדיע לחטופים וחטופות, שנושאות בגופן ובנפשן את הזוועה –
אבל גם את הדגל.
את הקול.
את התעוזה.

להצדיע לכל מי שעומד בפרץ.
לכל מי שלא מתכופף.
לכל מי שאומר בקול: לא אתן לשקר לנהל את חיי. לא אתן לשחיתות לנצח.

אנחנו לא רק מתנגדים למה שקורה כאן.
אנחנו חולמים אחרת.
אנחנו מדמיינים עתיד אחר –
ורואים בעיני רוחנו איך הוא יכול להיראות:
חברה שיש בה ביטחון, ויושר, ודרך ארץ.
מדינה שיש בה שלטון חוק נקי, שלטון עם לב.
מקום שבו לא משנה אם אתה ימין או שמאל –
כי מה שחשוב הוא להיות ישר.

ישר בדרך. ישר בלב. ישר באחריות.

יש לנו חלום –
ויש לנו דרך –
ויש לנו לב שלא מוותר.

דבריה של: הילה מור זהבי, ממובילות בונות אלטרנטיבה

מה שאני הולכת להגיד יהיה אולי קצת שונה מבדרך כלל. 

זאת לא הפעם הראשונה שאני מדברת וכבר כתבתי המון נאומים, לעצמי ולאחרות, אבל בכל זאת הפעם כשהתחלתי לחשוב מה יש לי להגיד, היה לי קשה.

היה לי קשה בגלל הידיעה שאני מגיעה לנס ציונה, שכל ההיסטוריה שלה וההתפתחות שלה היא סמל ציוני בפני עצמו. ושאחד התאים הכי משמעותיים ונהדרים של הארגון שלנו, בונות אלטרנטיבה, נמצא בעיר הזאת, עם כמה מהנשים הכי מדהימות שאני מכירה. 

אני באמת יודעת שכל מי שהגיע לכאן הערב וכל מי שנמצאת פה, מחויבת למאבק. 

רובנו בתוך המאבק הזה כבר הרבה מאוד זמן. לפחות כל מוצ"ש. וזה מוערך מאוד וחשוב מאוד, אבל כמה אני כבר יכולה לחזור על אותם עקרונות ואותן סיסמאות ששמעתן? לשכנע את המשוכנעות, את האחיות שלי למאבק שאני יודעת שמגיע להן יותר.

האמת היא, שכשהתיישבתי לכתוב, כל מה שעלה לי בראש זה רק גידופים. רק הכעס שלי וזה שנמאס לי כבר, פשוט נמאס. איך יכול להיות שאנחנו עדיין בתוך החרא הזה?! כמעט 600 ימים של מלחמה, המחאה של חלקנו התחילה עוד שנה לפני כן וחלק ממנה גם ארבע שנים קודם, והמאבק הפמיניסטי שאני חלק ממנו נמשך כבר יותר מ-120 שנה.

באמת, אני מתנצלת מראש - סססססעמק! איך אנחנו עוד פה? ועוד נדמה שהדברים שצריך למחות נגדם רק מתרבים, רק מתעצמים, שוברים שיאי שפל, והקצב שלהם הוא כזה שרובנו כבר לא יכול להכיל. 

אז מתעלמים או מדחיקים או מנרמלים, פשוט כי שטף הידיעות מקהה אותנו. קל נורא להתייאש, לחשוב שכבר שום דבר לא עוזר.

ולכן הפעם החלטתי לדבר מהמקום המאוד אישי שלי.  

אני מודה, גם אני התפתיתי כבר לחשוב ככה. בטח השבוע, כשגילינו כמה זה טוב שיש דרכון זר. ויש לי. אמנם אירופאי ולא אמריקאי, אבל למה לא להשתמש בו? פשוט להודות שנשבר לי, ולוותר.

הבעיה היא שלמרות היאוש, ולמרות העייפות, ולמרות שקל לוותר על המחאה, יש דברים אחרים שקשה לי לוותר עליהם.

קשה לי לוותר על הערכים שגדלתי עליהם, בתור בת של סגן אלוף בצנחנים שהיה גם אח שכול, ושל עולה ממרוקו שגדלה במעברה והפכה לאחות שהקדישה את חייה לטיפול באנשים. 

קשה לי לוותר על הילדים שלי, שמסרבים לזוז מפה, בגלל אותם ערכים, שהם הרבה מעבר לטמטום ולעקשנות של גיל ההתבגרות.

קשה לי לוותר על העתיד שלהם ושל כולנו במקום שאני מרגישה שייכת אליו, שעם כל הקשיים הרבים מאוד, הם קשיים שאל המנטליות שלהם אני מתחברת ולא קשיים של מהגרת במקום שאני בכלל לא מכירה.

קשה לי לוותר על התפיסה שיש דברים אמיתיים שלעולם לא יהיו ימין או שמאל, כי הם פשוט ישר. והם אלו שלא תמצאו בתאילנד במזרח, או באירופה ובארה"ב שבמערב, אלא רק פה במרכז, בלב שעדיין פועם. בשיקום של הדרום, בבנייה מחדש של הצפון. ובראש ובראשונה, כדי שהם יקרו, צריך צריך להשיב את המצפן - המוסרי והערכי. להשיב את כל החטופים.

רק בגלל שקשה לי לוותר, אני יודעת שאין לי ברירה אלא להמשיך להילחם. עם כל כמה שזה מתסכל. ושזה מתיש ומכביד. גם אני מתעצבנת כל יום, ומקללת כל יום, ומאחלת דברים רעים לאנשים רעים, למרות שמעולם לא רציתי רע בשביל אף אחד. 

ואני בוכה כל יום. לפעמים יותר מפעם אחת.

וכל זה רק מראה לי שעדיין אכפת לי. שנשבר לי, אבל לא שנשברתי. 

וזה שאני וכולכם פה מראה שאני לא לבד בזה. שיש עוד מספיק אנשים שאין להם ברירה. שגם אם יש להם דרכון זר, הם אוהבים את המדינה הזאת לא פחות ממה שהם אוהבים את עצמם. ואני מקווה שבקרוב מאוד יהיו מתוכם כאלו שיחליפו את מי שעומדים בראש המדינה שלנו. מנהיגות ומנהיגים אמיתיים שאכפת להם ממנה ודואגים לה לא פחות מאשר לאינטרסים אחרים, אגואיסטיים וזרים.

בגלל כל זה, אני לא אצעק היום עבורכם סיסמאות או אספר לכם על דברים שאתם כבר יודעים שקרו או שעלולים לקרות, ולא אנסה לשכנע אתכם במה שכבר השתכנעתם בו. 

באתי רק להגיד שאני מבינה ויודעת איך זה מרגיש. ושאנחנו לא לבד. אנחנו באמת כוח, אפילו שזה לא מרגיש ככה. ככל שנכעס יותר זה רק יגדל, וככל שנחזיק מעמד - את המעמד שלנו בתור אנשים ישרים, ערכיים הגונים - להבדיל ממעמד של כוח כבוד וכסף - בסוף נפסיק לכעוס ונתחיל לחייך. ובמקום קללות יצאו לנו נחמות, כי כמו בעבר - ככה, רק ככה, נישא את הנס ציונה. את הדגל, את הסמל ואת הפלא של הכוח של העם שלנו. נמשיך יחד ולא נוותר.

תודה רבה.