"בין מורשת קרב למכת מוות: המסע המטלטל של יוסי חבני אל המקום בו הכל נגמר עבור בתו שקד ז"ל"

"בין מורשת קרב למכת מוות: המסע המטלטל של יוסי חבני אל המקום בו הכל נגמר"

היום של יוסי חבני התחיל בתחושה של שליחות מהולה בכאב, כזה שרק אב ששכל את בתו בתופת של השבעה באוקטובר יכול להרגיש. לאחר תקופה ארוכה של היעדרות, הוא מצא את עצמו שוב במרחבי הנובה, הפעם בעקבות קריאה של אורי עמיאל, חברה של שקד, שחיבר אותו לקבוצה של 130 טירונים מחיל השריון. תחת שמיים אפורים וגשם שלא פסק, עמד יוסי מול הלוחמים הצעירים וסיפר להם על היום ההוא, על הערכים של שקד ועל הבחירה הבלתי אפשרית שלו – להמשיך לחייך וליצור משמעות בתוך הסיוט הבלתי נגמר.

 "אני נאחז מדי בוקר בכדי לחייך ולהנות גם לצד הסיוט הלא נגמר הזה"

החיבור היה מיידי. יוסי מתאר עיניים נוצצות של צעירים שצמאים לשמוע, ללמוד ולהבין איך צומחים מתוך האפר. הוא מאמין בהם, בבני הנוער האלו שיובילו לעתיד טוב יותר, והחיבוק החם שקיבל מהם מילא לרגע את החלל שנפער בליבו. אך עם סיום המפגש המעצים, בחר יוסי לצלול עמוק יותר אל תוך השכול. הוא המשיך בנסיעה לאורך כביש 232, הכביש שהפך לסמל של דם ואובדן, עד שהגיע למיגונית המוות המפורסמת ברעים.

שם, במרחק של מטרים ספורים מגב המיגונית, בנקודה שבה עמדה פעם המאזדה השחורה של רז ז"ל, עצר יוסי את נשימתו. זו הנקודה שבה שקד המיוחדת, הצנועה והעוצמתית, סיימה את מסעה בעולם הזה.
 "היום לראשונה הייתי והצטלמתי בדיוק בנקודה בה שקד סיימה את מסעה כאן למטה"

העמידה במיקום המדויק שבו הכל נגמר הייתה מטלטלת. יוסי תיעד את הרגע, מצלם את המקום שבו החיים של בתו נגדעו באכזריות. עבורו, זה היה רגע של אמת חשופה וכואבת, רגע שבו העבר וההווה התנגשו בעוצמה שאין לתאר. המילים האחרונות שלו מסכמות את התחושה הקשה שנותרה באוויר בסוף היום הזה: עצב נורא, טלטלה עמוקה, וביטוי אחד שמהדהד – GAME OVER.