ארוחת עשר... סיפור נוסטלגי ומרגש על ימים של פעם.. ועל ארוחות העשר, האמהות והמיגוון העדתי שלא היה נושא להסתה

השנים היו שנות השישים המאוחרות ושנות השבעים המוקדמות. הייתי ילד תל אביבי די רגיל, למדתי בבית ספר רגיל למדי, ובכל זאת מיוחד. זה היה בית ספר ממלכתי דתי, ולמי שלא יודע, בתי ספר ממלכתיים דתיים היו ככל בתי הספר הממלכתיים הרגילים למעט העובדה שבמערכת השעות היו גם שעות מוגברות של תורה, תנ"ך, דינים והלכות, משניות ומאוחר יותר גם תלמוד. השעות היו ארוכות יותר שכן הבוקר התחיל תמיד בתפילה, והיה צריך להספיק את תוכנית הלימודים הכללית בנוסף לתוכנית הלימודים התורנית.

והיה עוד דבר קטן אך משמעותי מאד: בתי הספר הממלכתיים דתיים היו פטורים מאזורי רישום. מה הכוונה? בית ספר ממלכתי רגיל היה מקבל תלמידים לפי מקום מגוריהם בדרך כלל. לבית הספר בו למדתי אני נרשמו ילדים מכל העיר, ואפילו מערים סמוכות.

המנעד של התלמידים היה מגוון מאד. היו תלמידים מהרצליה, ומצפון תל אביב. והיו תלמידים מיהוד ומאור יהודה. היו משיכון ותיקים, והיו גם מפרדס כ"ץ, שכונת התקווה, שכונת עזרא, יפו, ושיכון דן. בקיצור, היו תלמידים מכל מוצא שהוא, מכל חתך סוציו-אקונומי אפשרי, ומכל עדה. היו בכיתה תימנים, עיראקים, טריפוליטאים, פולנים, רומנים, יווני אחד, תורכים, מספר יקים, שני עולים חדשים מאמריקה אחד מקנדה, ואחד מצרפת. זאת הייתה התקופה של טרום ש"ס. אף אחד עוד לא ידע שהוא מקופח, אף אחד לא הרגיש נעלה על האחר, או נחות ממנו. לא כל כך עניין את הילדים מי גר היכן, מי בעל אמצעים, ומי לא. היינו ילדים, וזה היה מזמן, אני ואלון, וערן, ואבירן הקטן.

בהפסקות היינו משחקים כדורגל. חנן ואהוד היו שני שחקני כדורגל מחוננים. האחד משכונת עזרא בדרום תל אביב, והשני מהדר יוסף שבצפונה. הם היו ראשי הקבוצות, והם היו מגרילים ביניהם מי בוחר ראשון, ובאיזו קבוצה ישחקו השחקנים הטובים פחות. היינו מאושרים לפחות למראית עין. היה ידוע שכמעט כל אחד סוחב אתו סיפורי משפחה לא פשוטים. הוריו של אחד היו ניצולים מבוכנוולד, הוריו של אחר ראו את עיירתם נשרפת עד עפר בלוב. הוריהם של לפחות שני ילדים הגיעו במבצע מרבד הקסמים מתימן, ואחד שהוריו הגיעו מעיראק ברגל. ממש כך.

היו גם כמה רומנים. ואני ביניהם. אני אמנם הייתי ילד "מעורב", אבל מאחר שגרנו לא רחוק מסבתא, אמא של אמא, נחשפנו כבר מגיל צעיר למרק עוף, לגפילטע פיש, ולממליגה. נחשפנו גם לרומנית ולאידיש. לפחות בעיני עצמינו נחשבנו לרומנים. מהצד השני נחשפנו גם לצרפתית, ללאדינו, ולערבית. גם לבמיה, ולחמין עשוי על פתיליה. אבל בניגוד לאחרים, מעולם לא תייגנו את עצמינו כאשכנזים או ספרדים או מזרחיים. היינו ילדים. התיוג הופיע הרבה שנים מאוחר יותר.

מה כבר צריכים ילדים? מסתבר שלא הרבה. הם צריכים חברים, צריכים שלא יציקו להם יותר מדי, ונחמד שיש אוכל טעים. וכאן היה טמון ההבדל העצום. ההפסקה הגדולה הייתה בעשר וחצי, ובעשר וחצי אפשר היה להבין מייד מי מגיע מהיכן, וכמה חשיבות מייחסים הוריו, בעיקר אימו, לאוכל, צורתו, טעמו, ריחו, עטיפתו, והמאמץ שהושקע בהכנתו.

בשעה עשר וחצי מדי יום ביומו יצאו הילדים ליטול ידיים לפני הארוחה (להזכירכם, בי"ס ממלכתי דתי), הסבו אל השולחן, פרשו מפית, הוציאו את הארוחה שארזו להם הוריהם, בירכו, והחלו לאכול. אני זוכר היטב שלפחות חלק מהילדים היו פותחים בזהירות את העטיפה כדי לבדוק מה קיבלו לארוחת העשר. חלקם היו מגישים את הכריך העטוף אל אפם, מנסים לנחש מה קיבלו באותו היום. אני עצמי לא נטלתי חלק בטקס הזה. אצלי, כך ידעתי, לא תהיינה הפתעות. במשך שתים עשרה שנות לימודי, מעולם לא הייתה הפתעה בתיק האוכל. תמיד קיבלתי את אותו הדבר בדיוק. שני כריכים, מלחם שחור אחיד פרוס, עם שכבה דקה ואחידה של גבינה לבנה 9%. מעולם לא הייתה חריגה מהתפריט הזה, שתים עשרה שנים של כריכי גבינה לבנה, רטובים, תפלים, לא טעימים. מחאות לא עזרו, גם לא הפגנות, זה היה כריכי גבינה לבנה או לא כלום. השלמתי עם המצב, ובמשך רוב שנות התיכון, מצאו הכריכים האלו את עצמם בפח. למען הסר ספק, אין כאן תלונה או טענה. שני הורי עבדו במשרה מלאה, תמיד, ואוכל היה יותר עניין של הישרדות מאשר טעמים, מרקמים, או ניחוחות. אבא היה מתעורר מוקדם, מכין קפה לעצמו ולאמא, וכריכים לבית הספר לאחותי, לאחי, ולי. רק אז היה מעיר אותנו, הילדים. לכל אחד היה מחכה בכניסה תיק אוכל שסבתא תפרה בעצמה מבד של שקי קמח, עם מגבת קטנה, מפית נקיה, וכריכים תפלים. כך היה, ואין לי טענה על כך. אפילו לא קטנה.

אבל זו לא הייתה הנקודה. הנקודה הייתה המטעמים שיצאו מתיקי האוכל של חלק מהילדים האחרים. מדובר בתקופה של לפני חמישים שנה. מאסטר שף עוד לא היה, טבח היה טבח ולא שף, ואף אחד לא דיבר על כוכבי מישלן. אבל אני, הילד עם כריכי הגבינה הלבנה, הייתי מוקף מטעמים וניחוחות שלא העזתי לחלום עליהם.

רונן, הילד מפרדס כ"ץ, היה מוציא בארוחת עשר פיתה טרייה, מלאה בחביתת ירק, עם ירקות בצד, לפעמים גבינה צהובה וביצה קשה, ולעיתים שניצל אמיתי עם טחינה, או עם רוטב אדום שרק שנים מאוחר יותר גיליתי שנקרא אריסה או חריסה. אני זוכר אותו היטב כי הוא היה מהילדים הרעבים. הוא היה פותח את תיק האוכל בזריזות, כל הילדים האחרים היו קופאים, ובוחנים בעניין מה יצא מתיק האוכל של רונן באותו היום. מעולם לא התאכזבנו. אני זוכר את הילדים שהיו ניגשים אל רונן ובזהירות מבקשים "ביס". הוא לא סירב מעולם. אני התביישתי. לאחר טקס הביסים, רונן היה מתיישב, לוקח ביס אחד מהפיתה עם החביתה, הגבינה, או השניצל, מלווה אותה בנגיסה רעשנית ממלפפון טרי, או פלפל, או צנון. ולועס.

שמעון התימני היה מוציא כריך ופותח אותו כדי לראות מה יש בתוכו. ניחוח של סחוג היה ממלא את חדר הכיתה. ריח מהסוג שמפעיל לא רק את האף, אלא גם את בלוטות הטעם, והרוק. אצלינו בבית הדבר החריף ביותר היה חזרת, והיא הייתה מופיעה רק בראש השנה ובפסח. סחוג לא היה אוכל שנמצא אצלנו במקרר. אפשר היה למצוא אותו בדוכני הפלאפל בשוק בצלאל. אצלנו בבית, תמיד יש במקרר סחוג, אריסה, ועוד מטעמים, ועד היום כשאני פותח מיכל של סחוג, ושואף את ריחו, אני רואה את שמעון התימני לנגד עיני. את שמעון ואת כריכיו.

והיה את עוזי, הטריפוליטאי, שהיה מביא כריכים שהיו בוודאי זוכים בכוכב מישלן אחד או יותר, אם היו מועמדים. מאכל בשם פלפל צ'ומא, שניחוחו היה ממלא גם הוא את הכיתה היה פורץ מתוך הכריך שלו, ומפעיל את בלוטות הרוק שלי ביתר שאת.

והיה את רוני הרומני, שאימו תמיד דאגה שיהיה חלילה רזה מדי – תופעה ידועה בקרב קהילת הניצולים. רוני היה מביא כריכים מלאים בשכבה עבה של שוקולד למריחה (מן הסתם "השחר העולה" כי אינני זוכר שהיה אחר בכלל), ולעיתים על שכבת השוקולד נח בשלווה נתח גדול של חלבה. אין ספק שמבחינת תכולת קלוריות, כריך השוקולד והחלבה היה מנצח בקטגורית הכריך העשיר מכולם.

אבל ללא ספק, ובלי מתחרים, היה מנצח אחד בכל הכיתה. הכריך של עשי. עשהאל. עשי היה ספורטאי ותלמיד מצוין – צירוף נדיר. עשי היה גם ילד נעים הליכות, חייכן, מנומס, וחבר מצוין. אמא של עשי הייתה כפי הנראה הטבחית הטובה ביותר מבין אימהות הכיתה. והיו שם טבחיות מצוינות. הדירוג הזה מבוסס לא רק על התוצאה המפוארת, אלא גם על המאמץ, המחשבה, וכפי שאספר עוד מעט, על החמלה הרבה שהצטיינה בה. בתחילה, עשי היה מביא שני כריכים עשויים לחם מאפה בית, פרוסות עבות ובשרניות, מרוחות בשכבה נדיבה של חמאה, וממרח פלפלים פיקנטי וחרפרף, שטעמו היה כטעם גן עדן, וניחוחו נפלא. אימו של עשי הייתה אשה טובה מאד. עשי היה מחלק את כריכיו לחבריו, ובשלב מסוים הבינה אימו, באינטואיציה אימהית כנראה, שעשי עצמו כמעט ולא אוכל בבית הספר. עשי אמנם לא היה אכלן גדול מלכתחילה, אבל כשהיה חוזר מבית הספר היה מתנהג כנמר מורעב, מתנפל על מה שהוגש לו, מחסל אותו, ומבקש תוספות. היא הסיקה שכפי הנראה הוא לא אוכל את הכריכים שהיא מכינה לו מדי בוקר בבוקרו. היא הצליחה לדובב אותו, וגילתה שהכריכים כל כך טעימים, שעשי מחלק אותם לילדי הכיתה הרעבים, במיוחד לילדי האימהות העובדות.

כל אמא אחרת הייתה מן הסתם מתרגזת על בנה שכך הוא מחלק את כריכיו. אבל אמא של עשי הייתה כנראה קרוצה מחומר אחר. אחרי שהבינה במה מדובר, החלה להכין יותר ויותר כריכים, וכך עשי עצמו היה יכול ליהנות לפחות מכריך אחד שאימו הכינה, וגם כל הילדים שנשלחו לבית הספר בלי אוכל בכלל, או עם כריכי גבינה לבנה תפלים ורטובים, היו יכולים גם הם ליהנות ממעדניה של אמא של עשי.

הימים היו ימים אחרים. הוריהם של רבים מהילדים טרם התאוששו מהטראומות שעברו עליהם במלחמת העולם השנייה. רבים מהם ידעו חרפת רעב, רבים ידעו עזרה לזולת מה היא. רבים גם שרדו בגלל עזרה שקיבלו מזרים כאלו או אחרים, והשכילו לזכור את העזרה שקיבלו, את גלגלי ההצלה שהושטו להם, שהצילו את חייהם, ונדרו לעזור לאחרים ככל שיוכלו.

את עשי ראיתי בפעם האחרונה כשסיימנו את כיתה ו'. הלכנו לחטיבות ביניים שונות, ולאחר מכן לתיכונים שונים. אני בספק גדול אם יזכור אותי, אבל אני זוכר אותו היטב, את חיוכו הכובש ואת טוב ליבו, והכי אני זוכר את כריכיה של אימו, עם פרוסות הלחם הביתי, החמאה, וממרח הפלפלים הנפלא הזה שטעמם עדיין שמור אצלי בחך, במקום של כבוד, כבר חמישים שנה.

אגב, טעמו וריחו של אותו ממרח שמור עימי. אני יודע שאם אתקל בו שוב, אזהה אותו מיד. במשך חמישים השנה שעברו מאז, נתקלתי בפלפל צ'ומה, בשניצלים מכל הסוגים, הזוגה אף היא מכינה את האוכל הטוב בעולם, לדעתי. אבל בממרח הפלפלים של אמא של עשי לא נתקלתי מעולם. הפרק הזה מוקדש לאמא של עשי, ממרח הפלפלים הנפלא שלה, ובעיקר לטוב לבה.