הטור של מורנה רצון: 40 שנה בלי אבא – זיכרונות ילדות, אהבה גדולה וסיפורה של משפחה אחת בנס ציונה
21.11.26 / 09:51
פרחי רצון (מורנה) חוזר אל זיכרונות ילדותו ואל סיפורם המיוחד של הוריו, אהרון ורבקה ז"ל, שעלו מתימן לארץ ישראל והקימו משפחה ענפה בנס ציונה. מסע אישי ומרגש בין העלייה לארץ, הטרגדיות המשפחתיות, פרשת ילדי תימן, האמונה הגדולה והאהבה שלא נגמרה. 40 שנה לאחר פטירת אביו, מורנה משתף בסיפורים ובזיכרונות שנותרו חקוקים בליבו
חברים וקוראים יקרים,
ביום שבת, י"א בכסלו תשפ"ז, ימלאו 40 שנה לפטירתו של אבינו היקר, אהרון פרחי זצ"ל. לקראת יום השנה הרגשתי דחף גדול לספר על משפחתי הענפה, על ההיסטוריה של הוריי ועל שני אנשים יפים ומיוחדים, שהיו בעיניי חלק מ"דור הנפילים".
אבי אהרון ז"ל התייתם מאביו בגיל צעיר. הוא היה הבן הבכור במשפחה שבה היו עוד שני אחים ושתי אחיות. סבי היה איש אמיד בתימן, בעל עדרי בקר שאותם מסר לערבים כדי שיטפלו בהם.
לאבי היה חלום גדול: להגיע לארץ ישראל.

לאחר פטירת סבי, אבי פנה לערבים שטיפלו בבקר וסיפר להם שאביו שלח אותו למכור את העדרים במקומו, משום שנסע לעיר צנעא לקנות סחורה. הערבים העריכו מאוד את סבי וכיבדו אותו, ולכן האמינו לדבריו.
רק לאחר מספר חודשים נודע להם שסבי נפטר. הם כעסו על אבי שלא סיפר להם את האמת, אך הוא השיב להם שידע עד כמה אהבו את אביו, ולא רצה לצער אותם.
בשנת 1942 לקח אבי את משפחתו מאזור שרעב שבתימן, האזור שבו נולד המשורר הגדול של יהדות תימן, רבי שלום שבזי, והם יצאו ברגל לעבר העיר עדן, שהייתה אז תחת שלטון בריטי.
בשנת 1943 הצליח אבי להסדיר את המסמכים הדרושים לעלייה לארץ ישראל.

אימי רבקה ז"ל הייתה אז נערה בת 17 בלבד. היא עזבה את בית הוריה והלכה בעקבות אבי בעיניים עצומות, מתוך אהבה ואמונה גדולה.
הם הגיעו לרחובות, לשכונת מרמורק, שם התגוררו קרובי משפחתה ממשפחת צעירי, שהיו ממגורשי קבוצת כנרת בשנות ה־30. הוריי התגוררו בצריף קטן בחצר ביתם.
האח ציון שנעלם – והכאב שנשאר בלב
חברים יקרים, אני רוצה לשתף אתכם בכמה מקרים עצובים וקשים שחוו הוריי.
אחותי הגדולה מתנה נולדה בשנת 1945. בשנת 1947 נולד אחינו ציון, ילד יפה ומיוחד.
כשהיה בן שנה חלה, והרופא שבדק אותו המליץ להעבירו לבית החולים הדסה בתל אביב.
אבי נסע מדי יום לבקר אותו. באחד הימים הגיע לבית החולים ולא מצא את בנו במיטה.
הוא שאל את האחיות: "איפה בני?"
האחיות השיבו לו שציון נפטר.
אבי ביקש לקבל את גופתו כדי להביאו לקבורה, אך לדבריו נאמר לו שאנשים מיוחדים כבר הגיעו ולקחו אותו לקבורה. אפילו תעודת פטירה לא נמסרה לו.

שנים לאחר מכן, כאשר החלו להתפרסם סיפורים על היעלמותם של ילדי תימן, אבי האמין שגם בנו ציון היה אחד מהם.
הוריי לא סיפרו לנו על המקרה במשך שנים. הכאב הזה היה נצור עמוק בליבם.
אחי יוסי ז"ל נסע פעם לתל אביב, לאחר שירותו הצבאי, ופגש אישה שעסקה בגילוי עתידות. לפתע אמרה לו: "יש לך עוד אח שאתם חושבים שהוא מת".
כשיוסי חזר הביתה וסיפר זאת לאבי, אבא החל לדמוע.
מקרה נוסף התרחש כאשר אחותי גאולה קיבלה בדואר צו גיוס שהיה מיועד לאחינו ציון.
היא נבהלה מאוד והזעיקה את דודנו, אחיו של אבי, שהיה מנהל בכיר בבזק ואחראי על המרכזיות באזור שבין בית דגן לגדרה.
הדוד הבטיח לטפל בעניין וביקש ממנה שלא לספר לאבא, מתוך דאגה לבריאותו ולרגשותיו.
אנחנו, האחים, היינו מתלוצצים בינינו שאולי ציון חי כיום באמריקה או בקנדה, אצל משפחה עשירה, ולא נאלץ לעבור את החוויות שלנו, כמו לישון שלושה ילדים במיטה אחת.
אבל מאחורי הבדיחות הסתתר כאב גדול ושאלה שנותרה ללא תשובה.
הבית בין הפרדסים ברחוב כצנלסון
בשנת 1948 הגיע אבי לסיור בנס ציונה וגילה בית ערבי נטוש בין הפרדסים, ברחוב כצנלסון.
הוא שיפץ את הבית, והמשפחה עברה להתגורר בו.
לידנו עמד בית ערבי נוסף, שבו התגוררו שני אחים עגלונים, בריל ושייע הנדוורקר, מאנשי דור בוני הארץ.
אלה היו ימים אחרים, ימים של צניעות, עבודה קשה, הסתפקות במועט והרבה אמונה.
אבל גם בביתנו החדש ידענו אסונות.

בשנת 1952 נפטרה אחותי הדסה, שנקראה גם רינה, כשהייתה בת שנתיים בלבד. היא הייתה ילדה יפה, מיוחדת וחכמה. באסון נורא היא נחנקה בלול לאחר שראשה נלכד בין הסורגים.
אני חושב היום על אימי, על האובדן שחוותה ועל הכוחות שנדרשו ממנה להמשיך לגדל משפחה גדולה.
אימי הייתה אישה בעלת אמונה חזקה מאוד. היא לא פחדה מדבר ולא נהגה להתלונן.
ככל שאני מתבגר ומביט לאחור, אני מבין עד כמה הייתה גדולה מהחיים.
אבי שירת בגדוד 53 של חטיבת גבעתי ועשה שירות מילואים בדרום. אלה היו שנים קשות, שבהן התרחשו חדירות של מסתננים ופיגועים. בשנת 1955 נרצחו עובדי פרדס מנס ציונה ליד מושב בית עובד.
החיים לא היו פשוטים, אבל הוריי המשיכו קדימה באמונה ובאהבה.
נולדתי יום לפני שבועות – ואבא היה במילואים
אני נולדתי בשנת 1950, ביום ב' בסיוון, סמוך לחג השבועות, כאשר אבי שירת במילואים בדרום.
מפקדו היה זבולון תלם ז"ל, אביהם של אהרונצ'יק וזאב תלם, ששיחקו איתי בהמשך בסקציה נס ציונה.
זבולון היה זה שבישר לאבי על לידתי, ואבא קיבל חופשה של שמונה ימים כדי להתכונן לברית המילה.

אני זוכר שכשהיינו ילדים, הוריי היו נעדרים מדי פעם מהבית בשעות הלילה.
רק מאוחר יותר התברר לנו שהם היו יוצאים לעזור לאחרים: לעשות שלום בית בין בעל לאשתו, או ליישב סכסוך משפחתי בין אחים.
כך היו הוריי. גם כשחייהם היו מלאים בקשיים ובדאגות, תמיד מצאו זמן לעזור לאחרים.
האהבה הגדולה של אבא ואמא
חברים יקרים, אנחנו האחים גדלנו בבית שבו הרגשנו את האהבה הגדולה בין הורינו.
הם לא היו צריכים לדבר הרבה. הם דיברו דרך העיניים.
אימי הייתה המלכה של הבית. היא ידעה בחוכמתה לנהל את המשפחה ולכוון את הדברים, ואבי העריך מאוד את דעתה והקשיב לעצותיה.
אני זוכר מקרה קטן מילדותי, שרק כשגדלתי הבנתי את משמעותו.
יום אחד חזר אבי מעבודתו לאחר יום מפרך והתיישב, כהרגלו, תחת עצי השזיפים שבחצר.
אימי הכינה לו קפה, עמדה לידו ואמרה לי: "תביא לאבא את הקפה".
הסתכלתי עליה בתימהון ואמרתי: "אמא, את חצי מטר מאבא. תיתני לו את הקפה".
היא הביטה באבי, הסמיקה וחייכה חיוך ביישני.
רק כשהתבגרתי הבנתי שאימי הייתה באותם ימים בתקופת נידתה, ולפי ההלכה שמרו הוריי על איסור המגע ביניהם.
החיוך הביישני שלה נשאר חקוק בזיכרוני עד היום.
"זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך"
בשנת 1969 נפטרה אימי רבקה ז"ל, והיא בת 42 בלבד.
אבי היה קשור אליה בכל נימי נפשו. היא הייתה אהבת חייו, שותפתו לדרך ויד ימינו.
לעולם לא אשכח את ההספד שנשא עליה.
אבי היה איש ספר, ובדברי הפרידה ציטט מספר ירמיהו:
"זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה".
המילים האלה תיארו בעיניי בדיוק את סיפורם של הוריי. נערה צעירה שעזבה את ביתה בתימן והלכה בעקבות האיש שאהבה, בדרך ארוכה וקשה אל ארץ ישראל.
כשחלפה שנה מפטירת אימי, ניסו אנשים לשדך לאבי נשים אחרות.
הוא סירב לכולן בנימוס.
עבורו, כך הרגשנו, לא הייתה אישה אחרת שתוכל למלא את מקומה של רבקה.
"ילדים זה שמחה וברכה"
כשנה לפני פטירתו אושפז אבי בבית החולים למשך חודשיים.
אנחנו, האחים, טיפלנו בו במסירות במשך 24 שעות ביממה. קילחנו אותו, החלפנו לו מצעים, האכלנו אותו ודאגנו לכל צרכיו. צוות האחיות טיפל בו בעניינים הרפואיים, ואנחנו השתדלנו לעשות עבורו את כל השאר.
במקרה שכב לידו בבית החולים שכן ותיק שלנו, שהכיר היטב את אבי.
באחד הלילות פגש אותי השכן בחדר האוכל של המחלקה וסיפר לי:
"תמיד הייתי אומר לאבא שלך, אדון פרחי, מספיק ילדים!"
ואבי היה משיב לו בחיוך: "ילדים זה שמחה וברכה".
השכן הביט בי ואמר: "עכשיו אני מבין למה אבא שלך התכוון. כשרואים איך אתם, כל המשפחה, מטפלים בו במסירות כזאת, מבינים מהי הברכה".
המילים האלה ריגשו אותי מאוד.
בתחילת שנות ה־80 עבר אבי אירוע מוחי, שבעקבותיו שותק צדו הימני של גופו. למרבה המזל, יכולת הדיבור שלו לא נפגעה.
למרות הקושי, אבי מצא גם בכך נקודת אור: הוא שמח שעדיין יכול היה לקיים את מצוות הנחת התפילין ביד שמאל.
אחותי הקטנה סמדר סיפרה לי שיום אחד קרא לה אבא ואמר:
"אני מצטער שלא קניתי לך צעצועים, אבל הבאתי לך הרבה אחים".
כמה חוכמה, כמה אהבה וכמה אמת היו במשפט הפשוט הזה.
השבת האחרונה של אבא
קוראים יקרים, אני רוצה לספר לכם על היום האחרון בחייו של אבי.
זה היה בחודש כסלו 1986. השבוע היה חורפי וקר מאוד, אבל ביום שישי השמש זרחה והשמיים היו בהירים.
הגעתי לעזור לאבא להתקלח לכבוד שבת.
בדרך כלל, אחרי המקלחת, הוא היה מתיישב במרפסת ואני הייתי מביא לו את עיתון יום שישי כדי שיעיין בו.
אבל באותו יום הוא ביקש משהו אחר.
"תביא לי את החומש", אמר, כדי שיוכל לקרוא את פרשת השבוע.
ואז הוסיף משפט שלא אשכח לעולם:
"בני, היום קצר והמלאכה מרובה".
בערב שבת ערך אבי קידוש, אכל את סעודת השבת ובירך ברכת המזון.
לאחר מכן פנה לאחותי ואמר: "אני עייף, תיקחי אותי למיטה".
היא עזרה לו להגיע למיטתו ולהתיישב, וכרעה כדי לחלוץ את נעליו.
לפתע נפל אבי לאחור על המיטה.
אחותי הבינה שמשהו נורא קרה.
היא נזכרה בדברים שאבא נהג לומר לנו:
"אם יקרה לי משהו, אל תיכנסו להלם ואל תצעקו. תנו לנשמה לעלות למעלה בלי עיכוב".
אבי עבר בחייו תקופות קשות מאוד, אבל מעולם לא איבד את אמונתו.
לא פעם שמענו אותו משוחח עם בורא עולם ואומר:
"אני מקבל את כל הייסורים באהבה. רק דבר אחד אני מבקש ממך: תן לי למות במיטתי".
ובאותו ערב שבת, כך בדיוק קרה.
אבי אהרון ז"ל הלך לעולמו במיטתו, כשחיוך על פניו.
40 שנה של געגוע
חברים וקוראים יקרים,
40 שנה חלפו מאז פטירתו של אבינו אהרון ז"ל.
עברנו מאז כל כך הרבה בחיים. גדלנו, הקמנו משפחות, נולדו ילדים ונכדים, והעולם סביבנו השתנה ללא היכר.
אבל הגעגוע לאבא ולאמא לא נעלם.
אנחנו, האחים, עדיין מרגישים בחסרונם. מתגעגעים לשיחות של אבא, לעצותיו, לחוכמת החיים שלו, לאמונה הפשוטה והעמוקה, ולדרך שבה ידע להסתכל על החיים.
אני חושב על הוריי, אהרון ורבקה, שני אנשים שעזבו את תימן, הלכו ברגל בדרך לארץ ישראל, הקימו בית בין הפרדסים בנס ציונה, חוו אובדן וכאב, ובכל זאת הצליחו להעניק לנו ילדות מלאה באהבה, בערכים ובשמחת חיים.
הם לא השאירו לנו עושר חומרי גדול.
הם השאירו לנו משהו יקר הרבה יותר: משפחה, אחים, אהבה, אמונה ודרך ארץ.
וזו הירושה הגדולה ביותר שיכולנו לבקש.
יהי זכרם של הוריי היקרים, אהרון ורבקה פרחי ז"ל, ברוך.
ת.נ.צ.ב.ה.
שלכם באהבה,
פרחי רצון (מורנה)


