זיכרונות ילדות: את הגביע הזה לא קיבלנו על מגש של כסף

חברים יקרים,

ברצוני לספר על משחק רבע גמר גביע המדינה לנוער נגד הפועל מגדל העמק. הגענו למגרש בעיירה מגדל העמק. כל היישוב הגיע למשחק. חשבנו שטעינו, כי ראינו שחקנים בוגרים, חלקם אפילו עם זקן על הפנים. היינו בהלם. התברר לנו שהשופט גם גר במגדל העמק. הוא אפילו הכיר את כל השחקנים בשמותיהם.

המחצית הסתיימה באפס־אפס. בדקה ה־70 הבקענו שער. הם היו בהלם. אני שיחקתי כקיצוני, קרוב לגדר. שמעתי ילד בן שבע צועק לאבא שלו, השחקן: "אבא, תכניס כבר גול!"

המשחק נמשך גם אחרי 90 הדקות. השופט אמר לנו: "רק כשיהיה חושך אסיים את המשחק". מזל שבאותם ימים לא היה שעון קיץ.

השיא היה כשלקראת סיום המשחק השופט שרק לפנדל שלא היה ולא נברא. אנחנו, השחקנים, רצינו לרדת מהמגרש, אך המאמן כוכי ביקש שנחזור לשחק. לפני בעיטת הפנדל ניגש השוער ויקטור ז"ל (ביג) לבועט ואמר לו: "על גופתי לא תכניס את הפנדל".

ביג קיים את הבטחתו ועצר. אבל השופט לא אישר את העצירה וטען שהשוער זז לפני הבעיטה. גם את הפנדל השני השוער עצר.

לקח לנו שעה לצאת מהמגרש ולהגיע למשאית. זאת הייתה הנסיעה הכי נעימה שהייתה לנו בחזרה הביתה. התרגשנו עוד יותר לשמוע את המאמן האהוב שלנו, כוכי, שאמר: "שחקניי, אני גאה בכם. היום הראיתם לי שיש גברים בנס ציונה. אם ניצחנו פה, השמיים הם הגבול בשבילכם".

חברים יקרים,

אני רוצה לציין שחקן אחד שהיה משכמו ומעלה במשחק הזה. שמו אבי סיטיון, הבלם שלא חשש להתמודד בכדורי גובה מול החלוצים הגבוהים והגדולים ממנו. כל הזמן איימו עליו, והוא הפתיע אותנו בקשיחותו במשחק. גילינו גבר־גבר בקבוצה.

קוראים יקרים,

תאמינו לי, לא קיבלנו את הגביע על "מגש של כסף".

שלכם באהבה,
פרחי רצון (מורנה)