משה שטרק ז"ל: קצין המשטרה ששמר על אייכמן ימ"ש !

כפי שסיפר לנחמה ביאליק בפברואר 2009, בהיותו בן 90. 6 שנים לפני פטירתו

רבים זוכרים את הפרלמנט המפורסם שהתאסף ברחוב רוטשילד ומשך אליו את אנשי נס ציונה. הוא התקיים באופן קבוע במשרד הביטוח של משה שטרק בצהרי יום שישי עד שנת 2000 במשך למעלה מעשר שנים.

כיום, ממרומי 90 שנותיו נזכר שטרק בערגה באנשים שהיו מגיעים באופן חופשי למשרדו, ללא הזמנה אך עם "משהו" ביד: גבינות, דג מלוח, חמוצים, ומשקאות כמובן...

 "היינו יושבים ומפטפטים, מרימים כוסית וודקה ונהנים מהחברה ומהכיבוד." הוא נזכר, "הרכב האנשים היה בלי קשר לגיל או לתפקיד, כולם היו רצויים. היו שם שותפי למשרד משה והבה, אביו של רמי יהב, יענקלה פורמבה, ניסן קרופסקי, עמי הרמן, יוסי שבו, עו"ד משה שפורר, שלקס ורניק, רפי שניצר, ציבל'ה רינצלר, קלמן שוחטוביץ' ז'ל, זאב פיק ז'ל, אהרון סלע, איציק צלאל, ועוד רבים."

אולם הרבה לפני הפרלמנט הנ"ל היה משה שטרק מן הדמויות הידועות באזור. ובחלוף השנים, אנו שבים ומביאים את סיפורו, שהחל אי שם בפולין בתחילת המאה הקודמת והתגלגל עד עירנו. דמות מקומית של אדם בן 90, צלול ובהיר, שמיטיב לזכור כל מאורע שחווה בימי חייו הארוכים  וקושר את קורותיו להיסטוריה הישובית והארצית.

(כאמור- נפטר משה ב1/2016)

משה שטרק נולד בשנת 1919 בעירה קטנה בשם בורצ'ה בפולין והספיק להעביר בה רק את שנות ילדותו.  בגיל 14 עלה ארצה באוניה לגמרי לבדו והסתמך על אחיו הגדול, איש המשטרה, שכבר היה בארץ. באותם ימים אירגנה הסוכנות היהודית בני נוער לעליה וסיפקה להם סרטיפיקטים, ובמסגרת זאת הגיע משה עם תעודת תלמיד על מנת להמשיך את לימודיו בפלסטינה. על התוכניות ללימודים ומה שקרה בפועל הוא מספר:

"אחי קיבל את פני כשירדתי מהאוניה ונסענו לביתו בירושלים. הוא סידר לי עבודה במפעל מרצפות אבל אחרי זמן קצר הוא הועבר דרומה למושב קרוב לאילת ונותרתי לבדי בירושלים. אחי שכר לי חדר ואחרי חודש וחצי של עבודה פוטרתי מעבודתי ונאלצתי לחכות עד שאחי חזר וסידר לי עבודה אחרת בים המלח, שם עבדתי כשנה וחצי בבנית סירות ולמדתי את מקצוע המסגרות. העבודה הזאת שעממה אותי והחלטתי לחזור לירושלים ולעבוד בדואר.  את השפה העברית כבר למדתי ומכיוון שעבדתי כיהודי יחיד בקבוצה שעסקה בהקמת עמודי טלפון מירושלים עד שכם, התחלתי ללמוד גם ערבית, שפה שבה אני שולט עד היום. במשך התקופה הזאת לנו באוהלים והאחראי עלי, שהיה ערבי-נוצרי דאג לי מאוד והזהיר אותי לבל אצא לבדי בשעות הערב כי הייתי בלונדיני בעל לחיים ורודות.....בדיוק מה שערביי הסביבה אוהבים.... כשפרצו מאורעות 1937 המשכתי לעבוד בירושלים בהרכבת טלפונים פנימיים בבתים ואפילו הגענו יום אחד להרכיב טלפונים בביתו של המופתי, חאג' אמין אל חוסייני.

אחרי המאורעות הגיעה מלחמת העולם הראשונה וביקשתי להתגייס לבריגדה. למרות שהייתי כבר כבן 20 נאמר לי שאני צעיר מדי ולחילופין הצלחתי בעזרת קשרים להתגייס לנוטרות. עברתי קורס נוטרות בתל אביב והכרתי חברים חדשים. כנוטרים יצאנו עם שוטרים תל אביבים לסיורים בעיר וגם ליווינו שיירות לירושלים והיינו משוייכים למעשה למשטרה הבריטית.

לימים ביקשתי העברה לצפת ושובצתי דווקא ל...רחובות, למשטרת הפרשים. כאן רכשתי לעצמי הרבה מכרים הן חברי "ההגנה" והן חברי האצ"ל ומהיותי דובר ערבית ואנגלית הצלחתי לתקשר עם רבים. אני זוכר מימים אלו שרכבנו על הסוסים עד קסטינה ובאר טוביה ובדרך נהגנו ללון אצל ערבים בחושות."

בספר זכרונות של ותיקי האזור שנכתב לפני כ 25 שנה, אני מוצאת את המידע הבא:

משה גויס למחלקה הערבית במסגרת שירות הידיעות (ש"י) של ה"הגנה" ועמד בקשר עם אנשי ה"הגנה" המקומיים, בראשותו של בנימין ג'יבלי. משה יצר קשר עם הערבים בסביבה, ובראשם מודיע ערבי קבוע התגורר באזור בית עובד. הערבי שימש חוליית קשר בין אביגדור יוסיפון, שומר השדות דאז, לבין משה שטרק, שהעביר את המידע הביטחוני החשוב ל"הגנה". לא אחת הודיע משה גם לאנשי ה"אצ"ל" על חיפוש חשודים ונשק, והודות לכך הצליח להיעלם, להעלים סליקים ולהעביר את הנשק מהמקום. כל זאת בעת שהאוכלוסייה היהודית הכללית יראה מפני השוטר שטרק, בראותם בו שוטר מטעם המנדט הבריטי.

כשוטר פתר משה סכסוכים בין חמולות ערביות והיה מקובל בקרב הערבים. קשריו עם קצינים ערביים היו הדוקים, והוא שירת כתף אל כתף עם קצינים ערביים ועם קצינים בריטיים. כ-80 שוטרים, רובם בריטים וערבים, חלשו על האזור שכלל את חולות רובין, נס-ציונה והסביבה, מבית דגון ועד גדרה.

מאותה תקופה של דואליות בין השוטר הבריטי המסור כלפי חוץ ובין איש המחתרת, נזכר  משה עצמו במקרה מרגש. הבריטים היו עורכים פשיטות לגילוי נשק ובאחת מהן מצאו הרבה כלי נשק שהוחרם והועבר לתל נוף. האחראי על לשכת העבודה בנס ציונה סיפר למשה שבצד של הפועלים (נס ציונה היתה מחולקת בימים אלו לפועלים ואיכרים כזכור) אין בכלל נשק להגנתם וביקש ממנו לדאוג להם.

משה החליט  לנסוע לתל נוף באוטובוס ולנסות להשיג  נשק עבור אנשי נס ציונה. הוא ביקש ממכריו הבריטים טומיגן וקיבל אותו ללא בעיות. בדרך חזרה, עצרה את האוטובוס יחידת חיילים בריטיים ובקשה מכל העומדים במעבר לרדת לבדיקה. משה אחז בידו שק שבו החביא את הטומיגן וירד מודאג מן האוטובוס. למזלו לא ביקשו לבדוק את השק וכך הגיע הטומיגן המיוחל למושבה.

בשנת 1943 נשא משה לאשה את אהובה לבית טפר, שהיתה מהצד של האיכרים בנס ציונה ולא התקבל בחום רב בתחילה מעצם היותו "אאוטסיידר" ולא בן המקום...

 מאז, כמעט 70 שנה הוא מתגורר בנס ציונה שאליה הגיע בעקבות אשתו.

לזוג נולדו 3 ילדים: הבת צילה שמתגוררת כיום בבית הסמוך למשה ונשואה לאליעזר גרניט שהיה בעברו איש צבא, והם הורים ל-4 בנות ול-9 נכדים. הבן קובי שהמשיך כאמור בדרכו של אביו בתחום הביטוח והוא אב לשתיים, והבן צפריר הנשוי לחדווה (צמיגי שטרק....) ולהם בן ובת.

כיום מתגורר משה שטרק בגפו בדירתו שברחוב זרובבל לאחר שרעייתו אהובה נפטרה לפני כ-18 שנה.

מספר חתנו אליעזר גרניט: "משה היה מיודד עם ערבים בגלל שליטתו בשפה וזכה אצלם לכבוד מלכים. זאת היתה חברות אמיתית ואני זוכר למשל את חברו מוסטפה מרמלה שנהג להגיע לביקור מדי יום שני ובידיו כל טוב. כאשר לא הצליח לבוא היה משה נוסע אליו. המשפחות נהגו לבקר זו אצל זו ובמוצאי חג הפסח למשל היה מוסטפה מגיע עם מלאי של פיתות."

עוד זכור למשה שלקראת הכרזת המדינה ניגשו למוכתר הערבי של נס ציונה והרגיעו אותו שלא יאונה לו כל רע ושאין לו סיבה לעזוב את הבית. למרות זאת פחדו הערבים להשאר בסביבה וברחו מהמקום.

בינתיים קמה המדינה ושוטרי המנדט הפכו לשוטרי מדינת ישראל הצעירה וכך גם משה שהיה לסמל ועסק בעיקר בהתרעות מפני פיגועים ופשיטות.

באותה שנה הקימה רעייתו אהובה (ז"ל) סוכנות ביטוח בביתם שברחוב ביאליק בנס-ציונה. אהובה, נכדתו של חיים טפר, ממייסדי נס-ציונה, סיימה את לימודיה היסודיים בנס ציונה ואת לימודי התיכון עשתה בגימנסיה הרצליה. היא למדה קצרנות ועבדה כמזכירת עורך דין ולאחר מכן כפקידה במועצה המקומית נס-ציונה. בשנת 1962, לאחר שסיימה קורס ביטוח, פתחה את סוכנות הביטוח והכשירה את הקרקע להצטרפותו של בעלה לעסק המשפחתי. עד שנת 1989 עבדה ברציפות, כשמסייעים לצדה: בעלה משה ובנה יעקב. ב-1990 הלכה לעולמה.

לאחר מכן בשנים 58/9 עבר קורס קציני משטרה והיה למפקד תחנת נס ציונה שישבה אז במבנה הג"א בכניסה למושבה וכללה גם את מגורי המשפחות. התחנה חלשה על כל הטריטוריה שבין גדרה לבית דגן. הוא זוכר כמה פציעות לא קלות במהלך השנים וגאה לספר שתמיד הצליח לרפא את עצמו ולהשתקם. העקשנות המפורסמת שלו נתנה לו כוח להתנגד באחד המקרים לכריתת רגלו שהיתה בסכנה וגם אז ריפא את עצמו והחלים.

לאחר מכן שירת משה תקופה מסוימת במשטרת התנועה ובשנת 1963  הוצב כאחראי לחוליית שוטרים ששמרה על אייכמן במעצרו ובעת המשפט. על נושא זה הוא מעדיף לא לדבר ומן הסתם טבע בו חויות עזות.

מיד לאחר מכן עזב את המשטרה ויצא לגמלאות, ואז פנה ללימוד מקצוע הביטוח והצטרף כאמור לאשתו. במקביל עבד משה בפרדס של הורי אשתו, צפורה ומשה טפר. מאוחר יותר הקימו חברת שמירה ושמרו על בתי האריזה של תנובה. לימים נטש את כל המלאכות הללו והתרכז בביטוח בלב

משה העביר את המידע הביטחוני החשוב ל"הגנה" ולא אחת הודיע מראש גם לאנשי ה"אצ"ל" על חיפוש חשודים ונשק, והודות לכך הצליחו להיעלם, להעלים סליקים ולהעביר את הנשק מהמקום. כל זאת בעת שהאוכלוסייה היהודית יראה מפני השוטר שטרק, בראותם בו שוטר מטעם המנדט הבריטי...

הקצין משה שטרק המופקד על שמירת אייכמן במשפט, יושב מחוץ לתא הזכוכית

משה בתקופת שירותו במשטרת הרוכבים, 1943