תחקיר הארכיון הקהילתי: הסיפור המרתק של המאפיות הראשונות בנס ציונה נחשף
16.11.26 / 10:50
מי אפה את הלחם הראשון שנמכר בנס ציונה? מי הייתה האלמנה שהפכה תנור ביתי למקור פרנסה לחמשת ילדיה, כיצד נולד קואופרטיב האופים המיתולוגי "שיבולת", ואיך הפכה מאפייה קטנה למפעל שסיפק אלפי כיכרות לחם גם לצה"ל? תחקיר היסטורי שערכה יוספה בורנשטיין כהן והארכיון הקהילתי, בסיוע בני משפחות, ותיקי המושבה ומסמכים נדירים, מחזיר אותנו לימים שבהם המאפייה הייתה הרבה יותר ממקום לקנות בו לחם. צפו בתמונות
היו ימים שבהם ריח הלחם הטרי היה חלק בלתי נפרד מהבוקר בנס ציונה. הרבה לפני הסופרמרקטים, רשתות המזון והמאפיות המודרניות, היו אלה תנורי האבן, ידי האופים והמשפחות המקומיות שסיפקו לתושבי המושבה את אחד ממוצרי המזון הבסיסיים ביותר. בימי שישי היו הנשים מגיעות עם סירי החמין, שהוכנסו לתנורים החמים לקראת שבת, והמאפיות הפכו למקומות מפגש שבהם התערבבו ריחות האפייה עם סיפורי החיים של המושבה.
אבל מי הייתה המאפייה הראשונה בנס ציונה? התשובה לשאלה הפשוטה לכאורה התגלתה כמורכבת הרבה יותר.
תחקיר היסטורי מקיף שערכה יוספה כהן לבית בורנשטיין, במסגרת פעילות הארכיון הקהילתי של נס ציונה, חושף את סיפורן של המאפיות הראשונות במושבה, את האנשים שעמדו מאחוריהן ואת התמורות שעבר ענף האפייה המקומי לאורך עשרות שנים.
התחקיר התבסס על עדויות של בני משפחות האופים, זיכרונות אישיים, ראיונות ומסמכים היסטוריים. תרומה משמעותית למחקר הייתה לגידי זלצמן, בנו של שמעון זלצמן, ממייסדי מאפיית "שיבולת", שסייע באיתור מסמכים ובשחזור האירועים.
מי הייתה הראשונה? התעלומה שנותרה פתוחה
שני סיפורים היסטוריים מתחרים על התואר "המאפייה הראשונה בנס ציונה".
על פי עדויות בני משפחתו של ישעיהו ניימן, המכונה גם נאמן, הוא רכש כבר בשנת 1917 מבנה חנויות ערבי באזור שבו עובר כיום רחוב ויצמן, והקים בו מאפייה מסחרית.
אלא שלצד הסיפור הזה קיימת עדות אחרת, אישית ומרגשת במיוחד, על אישה בשם רחל אטינגר, שהייתה מוכרת במושבה בכינוי "רוחל".
רחל הגיעה לנס ציונה עם משפחתה בשנת 1896. בשנת 1919 נפטר בעלה, יוסף אטינגר, והיא נותרה לבדה עם חמישה ילדים יתומים, שהצעירה שבהם הייתה בת שנתיים בלבד.
כדי לפרנס את משפחתה החלה רחל לאפות לחם בתנור ביתי ולמכור אותו לנשות המושבה.
בתה, מרים בורנשטיין, שהייתה בת תשע כאשר התייתמה מאביה, תיארה לימים את העבודה הקשה של אמה ואת הדרך שבה התפתח העסק הקטן.
"בהתחלה כאשר אמא החלה באפיית הלחם העסק היה קטן. לא יותר משני תנורים ביום, אך לאט לאט זה הלך והתרחב וגם עקרות הבית שהיו רגילות לאפות בעצמן החלו לקנות מדי פעם לפעם את הלחם של אמא שהיה מיוחד בטיבו ובטעמו".
מרים סיפרה כי אמה הייתה קמה עם הנץ החמה והולכת לישון רק לאחר שכל בני הבית כבר נרדמו. היא הייתה המפרנסת היחידה, ובמקביל נשאה באחריות לגידול הילדים ולניהול הבית.
גם מרים עצמה נרתמה לעבודה מגיל צעיר. אחת לחודש הייתה רחל נוסעת ליפו כדי לקנות קמח מהספק מילשטיין, להסדיר את התשלומים ולהזמין את אספקת הקמח לחודש הבא. באותם ימים הייתה מרים אחראית ללוש ולאפות בעצמה תנור שלם של לחם.
תנור מחימר ותבן, ו־25 תבניות בכל אפייה
אחד התיאורים המרתקים שנשמרו בזיכרונותיה של מרים הוא של תנור האפייה ששימש את המשפחה.
את התנור בנו נשים ערביות מהכפר השכן סרפנד, שנחשבו למומחיות בבניית תנורים מסוג זה. הוא נבנה מחימר מעורב בתבן, עם דפנות עבות ופתחים מיוחדים להסקה ולהכנסת תבניות הבצק.
התנורים הרגילים הכילו כ־15 תבניות, אך רחל ביקשה להגדיל את התנור שלה ככל האפשר. באמצעות תכנון מיוחד ושיטות סידור יצירתיות הצליחה להכניס לתוכו לא פחות מ־25 תבניות בכל אפייה.
חומרי ההסקה היו שיחים וקוצים שנאספו בגבעות שסביב המושבה. כדי לשמור עליהם יבשים גם בימי החורף, סודרו השיחים בערמות מיוחדות בצורת חרוט, שאפשרו למי הגשמים לזרום כלפי מטה.
כך, באמצעים פשוטים ובעבודה פיזית קשה, הצליחה אלמנה צעירה להקים עסק קטן שהלך וצמח והפך למקור פרנסה עבור משפחתה.
השותפות ששינתה את חייה של רחל
לאחר כארבע שנים שבהן נשאה רחל לבדה בעול הפרנסה, חל מפנה בחייה.
בתיווכו של ירמיהו בוקסר נוצרה שותפות בינה לבין האופה ישעיהו ניימן. על פי זיכרונותיה של מרים, ניימן הגיע לנס ציונה בשנת 1922, ובשנת 1923 לערך הוקמה מאפייה משותפת בחצר ביתה של רחל.
ניימן בנה במקום תנור גדול מלבנים מיוחדות, שהוסק באמצעות נפט, והעסק התרחב. עובדים מקצועיים נשכרו לעבודה, והמאפייה החלה לפעול בהיקף גדול יותר.
עבור רחל הייתה זו הקלה עצומה. במקום לשאת לבדה בעבודה הפיזית הקשה, היא החלה לקבל הכנסה מחלקה בשותפות ומשכר הדירה, והתפנתה להשלים את תוכניות הבנייה והשיפוץ של בעלה המנוח.
אלא שהעדויות מעלות גם שאלה היסטורית שטרם הוכרעה: האם ניימן אכן פתח מאפייה מסחרית כבר בשנת 1917, כפי שטוענים בני משפחתו, או שהחל את פעילותו במושבה רק בראשית שנות ה־20?
ייתכן שהפעיל שתי מאפיות בתקופות שונות, וייתכן שחלק מהתאריכים השתבשו במהלך השנים. התחקיר אינו קובע תשובה חד־משמעית, אך מבהיר כי לניימן היה תפקיד מרכזי בהתפתחות ענף האפייה בנס ציונה.
מהמאפייה של ניימן ל"מאפייה החדשה"
המאפייה שהוקמה בחצר אטינגר המשיכה לפעול במשך עשרות שנים, גם לאחר שהחליפה בעלים ושם.
המקום, שגודלו היה כשני חדרים בלבד, כלל תנור גדול שנבנה מלבנים חסינות חום ומדרגות שהובילו אל אזור האפייה.
עם השנים הפכה המאפייה למוכרת בשם "המאפייה החדשה".
בשנת 1949 רכשו אותה שני שותפים, יעקב שטמברג ויוסף רוזנשטיין. בשנת 1958 הצטרף אליהם שמואל גרסטל, ניצול שואה שהגיע לנס ציונה עם רעייתו דורה ושתי בנותיהם, איטה ורחל.
בשנת 1963 פרשו שני השותפים האחרים, וגרסטל נותר הבעלים היחיד.
כל בני משפחת גרסטל נרתמו לעבודה במאפייה, שהמשיכה לפעול עד שנת 1973.
המאפייה נודעה במיוחד בזכות החלות שלה, אך גם בזכות הקשר החם עם נשות השכונה. לקראת שבת היו הנשים מגיעות עם סירי החמין ומניחות אותם בתנור, כדי שיתבשלו בחום שנותר בו.
כך הפכה המאפייה לא רק לעסק מסחרי, אלא לחלק ממסורת השבת ומהחיים החברתיים של תושבי האזור.
"שיבולת": שישה אופים מחליטים להיות הבוסים של עצמם
אחד הפרקים המרכזיים בתחקיר מוקדש למאפיית "שיבולת", שהפכה עם השנים לאחד המוסדות המוכרים של נס ציונה.
שורשיו של השם "שיבולת" מופיעים כבר בפרוטוקולים של ועד המושבה משנות ה־30. בשנת 1934 הוזכר נתן אלבוים כנציג קואופרטיב בשם זה, ובשנת 1935 הופיע שמו של ניימן כנציג "שיבולת".
על פי התחקיר, ייתכן שבאותן שנים נעשה ניסיון מוקדם להקים מאפייה שיתופית, אך נראה שהניסיון לא החזיק מעמד לאורך זמן.
בשנת 1949 חזר הרעיון לחיים, והפעם בהצלחה גדולה יותר.
שישה אנשים שעבדו במאפיית ניימן החליטו להתאגד ולהקים מאפייה משלהם, שבה העובדים יהיו גם הבעלים.
המייסדים היו יעקב גרינר, נטע אלבוים, אריה איזבוצקי, שמעון זלצמן, יצחק אפלבוים ויוסף פורגש.
ב־22 ביולי 1949 רכשו השותפים חלקת קרקע בין הרחובות זרובבל וסוקולוב, מידי ירמיהו בוקסר וברוך הימן.
כדי לממן את רכישת הקרקע ואת הקמת המאפייה נטלו השישה הלוואה בסך 3,000 לירות ישראליות מקופת מלווה וחיסכון שיתופית של העובדים בנס ציונה. כל אחד מהם החזיק בשישית מהבעלות, והקרקע כולה שועבדה להבטחת ההלוואה.
המאפייה הוקמה בסיוע מרכז הקואופרציה ובחסות הסתדרות העובדים, והייתה ביטוי לרעיון השיתופי שאפיין את אותה תקופה: העובדים הם גם השותפים בבעלות ובהחלטות.
כשהלחם נעשה בידיים
בשנותיה הראשונות של "שיבולת" הייתה עבודת האפייה מבוססת בעיקר על עבודה ידנית.
המאפייה הפעילה שני תנורים שהוסקו בסולר. הבצק נלוש במערבל חשמלי גדול, אך שקילתו, עיצוב הכיכרות והכנסתן לתנורים נעשו בידי העובדים.
גרינר, אלבוים, איזבוצקי ואפלבוים עסקו בהכנת הלחם ובאפייתו, ואילו שמעון זלצמן היה אחראי על חלוקת התוצרת.
המאפייה סיפקה לחם לתושבי נס ציונה והסביבה, ובמקביל פעלו במושבה גם מאפיית ניימן ו"המאפייה החדשה".
עם השנים התרחבה הפעילות, ובעלי המאפייה הבינו כי כדי להתמודד עם הביקוש הגובר יהיה עליהם לעבור לשיטות ייצור מתקדמות יותר.
המהפכה של 1960: ממאפייה קטנה למפעל לחם
בשנת 1960 התחולל שינוי דרמטי ב"שיבולת".
הקואופרטיב נטל שתי הלוואות מובטחות במשכנתא מבנק ישראל־אמריקה לפיתוח התעשייה, לצורך הרחבת המבנה ורכישת ציוד מודרני.
במאפייה הותקנו תנור רשת חשמלי גדול ומכונות חדישות מתוצרת חברות עמיחי פאגלין ופולקה.
תהליך האפייה, שהיה מבוסס במשך שנים על עבודת יד, הפך ברובו לאוטומטי.
לאחר לישת הבצק הוא הועבר למכונת שקילה שחילקה אותו למנות במשקלים שונים: 500 גרם לחלות, 750 גרם לכיכרות לחם שנמכרו בחנויות וקילוגרם אחד לכיכרות לחם שיועדו לצבא.
משם עבר הבצק במסועים בין מכונות שעיצבו אותו לכדורים ולכיכרות, ובהמשך למערכות התפחה מיוחדות.
אחד המתקנים המרשימים היה תנור הרשת, שאליו הוכנסו כ־30 כיכרות בכל שורה. הכיכרות נעו על פני הרשת ויצאו אפויות מצדו השני של התנור לאחר כ־50 דקות.
לצדו פעל תנור קרוסלה, שדמה במבנהו לגלגל ענק: משטחי האפייה הסתובבו בתוכו, ובתום התהליך נעצר כל משטח מול הפתח לצורך הוצאת הכיכרות.
עבור נס ציונה של אותם ימים הייתה זו קפיצת מדרגה טכנולוגית משמעותית, שהפכה את המאפייה המקומית למפעל ייצור של ממש.
אלפי כיכרות לחם לחיילי צה"ל
אחד ממקורות ההכנסה החשובים של מאפיית "שיבולת" היה אספקת לחם לבסיסי צה"ל באזור.
על פי העדויות שנאספו בתחקיר, משאיות צבאיות היו מגיעות למאפייה כדי להעמיס אלפי כיכרות לחם, שיועדו לחיילים בבסיסים הסמוכים.
האספקה הצבאית הפכה לחלק משמעותי מהפעילות העסקית של המאפייה וסייעה לבסס את מעמדה כאחת המאפיות המרכזיות באזור.
במהלך שנות ה־50 וה־60 השתנה הרכב השותפים בקואופרטיב. בין היתר הצטרפו אביגדור פולק ויעקב גורנדר, שרכשו את חלקיהם של שותפים קודמים.
בשנות ה־60 נסגרה מאפייתו העצמאית של ישעיהו ניימן, והוא הצטרף גם הוא לפעילות "שיבולת".
כך נסגר מעגל היסטורי: האיש שהיה מעורב בהקמתן ובהתפתחותן של המאפיות הראשונות במושבה הפך לחלק מהמאפייה השיתופית הגדולה שלה.
הסוף המר: המאפיות הגדולות שינו את כללי המשחק
במשך שנים נחשבה "שיבולת" לגאוות התנועה השיתופית בנס ציונה ולמוסד מרכזי באספקת הלחם לתושבי האזור.
אלא שבשנות ה־70 החל ענף האפייה בישראל לעבור שינוי משמעותי.
מאפיות תעשייתיות גדולות החלו לייצר כמויות עצומות של לחם אחיד במחירים נמוכים, והמאפיות הקטנות והבינוניות התקשו להתמודד עם התחרות.
קואופרטיבים רבים ברחבי הארץ נקלעו לקשיים כלכליים, וגם "שיבולת" נאלצה לחפש פתרון.
בניסיון להמשיך לפעול התאחדה המאפייה עם "מאפיית בזק" ביבנה, שהייתה בבעלות פרטית. חלק מהציוד הועבר ליבנה, וכמה מהשותפים עברו לעבוד במסגרת החדשה.
בין העוברים היו אביגדור פולק, שמעון זלצמן, יעקב מלוביצקי, סנדר לייפר ואומי סעדיה.
אלא שהשותפות החדשה לא הצליחה כפי שקיוו. בתוך שנים מעטות עזבו גם השותפים הללו, ועל פי העדויות שנאספו בתחקיר, העסקה הותירה אצלם תחושת אכזבה וטעם מר.
כך הסתיים פרק משמעותי בתולדות האפייה המקומית, פרק שהחל בתנורים קטנים ובחלומות גדולים, והסתיים מול השינויים הכלכליים והטכנולוגיים של התעשייה המודרנית.
האיש שהיה בכל מקום: ישעיהו ניימן
כאשר מחברים את סיפוריהן של המאפיות הראשונות בנס ציונה, חוזר שוב ושוב שמו של אדם אחד: ישעיהו ניימן, שהיה מוכר במושבה בכינוי "ניימן האופה".
הוא היה מעורב בהקמת מאפיות, בבניית תנורים גדולים, בשותפויות עסקיות ובהתפתחות ענף האפייה המקומי במשך עשרות שנים.
גם שאלת מועד הגעתו לנס ציונה נותרה במחלוקת היסטורית. בני משפחתו טוענים כי הגיע בשנת 1917, בעוד שעל פי ריקי שפירא, יו"ר בית ראשונים, הוא ורעייתו אסתר הגיעו למושבה לאחר שנת 1919.
אולם תרומתו של ניימן לקהילה זכתה להכרה מיוחדת: תמונת בני הזוג ניימן מוצגת על קיר הראשונים בבית ראשונים, אף שקיימת מחלוקת לגבי מועד הגעתם.
ההחלטה להציג את תמונתם התקבלה מתוך הכרה בתרומתם לחיי המושבה, ללא קשר לשאלה הכרונולוגית.
על פי מסקנות התחקיר, ניימן היה חלוץ בהקמת מאפיות מסחריות בעלות תנורי אבן גדולים בנס ציונה, והשפעתו ניכרת כמעט בכל אחד מהפרקים המרכזיים של תולדות הענף המקומי.
הרבה יותר מלחם: הסיפורים שהפכו להיסטוריה של עיר
סיפורן של המאפיות הראשונות בנס ציונה הוא גם סיפורה של המושבה עצמה.
זהו סיפור על אלמנה שנאבקה לפרנס את ילדיה והקימה עסק במו ידיה; על אופים שהחליטו להתאגד ולהיות שותפים בגורלם; על משפחות שלמות שהתפרנסו מאפיית לחם; ועל התפתחות טכנולוגית שהפכה תנורים פשוטים למערכות ייצור מתקדמות.
זהו גם סיפור על קשרי שכנות, על חלות של יום שישי, על סירי חמין שהושארו בתנור ועל ריח לחם טרי שליווה דורות של תושבים.
התחקיר שערכה יוספה בורנשטיין כהן, בסיוע גידי זלצמן ובני משפחות רבים, מאפשר להציל משכחה פרק חשוב בתולדות נס ציונה.
החומרים שנאספו, ובהם מסמכים היסטוריים, תעודות ועדויות, מיועדים לעלות לאתר הארכיון הקהילתי של נס ציונה ולהיות נגישים לציבור הרחב.
ואולי זו גם ההזדמנות לפנות לתושבי העיר הוותיקים ולבני משפחותיהם: האם אתם זוכרים את מאפיית ניימן, את "המאפייה החדשה" או את "שיבולת"? האם נשמרו אצלכם תמונות, מסמכים או סיפורים מאותם ימים?
כי לפעמים, כדי לספר את ההיסטוריה של עיר שלמה, צריך רק ללכת בעקבות ריחו של לחם טרי.
קרדיט לתחקיר ההיסטורי: יוספה כהן לבית בורנשטיין, במסגרת הארכיון הקהילתי של נס ציונה. תודה מיוחדת לגידי זלצמן ולכל בני המשפחות והמרואיינים שתרמו עדויות, זיכרונות ומסמכים.


