שבועיים בעולם מקביל: הורי הצופים בנס ציונה מסכמים את המחנ"ק מחנה הקיץ השנתי

 שבועיים בעולם מקביל: הורי הצופים בנס ציונה מסכמים את המחנ"ק מחנה הקיץ השנתי 

צופי נס ציונה כבר חזרו ממחנה סוף השנה שלהם. החניכים נהנו, אך גם ההורים היו מלאי שבחים. סיכמה את החוויה עמית טמשה, הורה מתנדבת משבט איתן, שהצטרפה והתנדבה במחנה: "מחנה קיץ הידוע בכינויו מחנ"ק - אמנם ראשי תיבות - אבל יולי, בארץ, חום פסיכי, יער אורנים, הם בהחלט מצע נוח למחנק.  בעיקר שיש אלפי ילדים שנעים ומעלים אבק בקצב מורלי חזק וצרוד".

 עמית מוסיפה: "תוסיפו לזה את נקודת הציון יער לימונים - לימונים אין שם. והשיפוע אוי השיפוע, מי שהיה כבר בעבר מהנהן את ראשו. המעבר מהרכב הצונן לשער מאובטח באמצע שומקום, עם גנרטור קטן, שומר יער ורכב שאטל בצבע אבק. חופש גדול הגיע ושוב חזר השיח על ה"ילדים של היום", מילים קשות של אכזבה ובושה בתקשורת. דיבור כבד על מחיר המסכים, צילומים, שעמום, לחץ חברתי, לא מחונכים. הורים אבודים שלא יודעים מה לעשות, הטפות מוסר והאם נשאר בכלל מוסר. והרצאות ממלאות אולמות של חינוך מיני, בטיחות ברשת, אפליקציות חוסמות זמן מסך, מתבגרים והורות אובדי עצות ודרך".

"וכל השבועיים האלו בעולם מקביל, מנותקים מהתקשורת, בחום הכי גדול, באמצע היער היו אלפי ילדים ובני נוער, מאובקים, בונים, חווים קושי, עם חוקים משלהם וסדר יום, שפה מקוצרת, חלוקת תפקידים, מתמודדים עם בעיות לא פשוטות, מנקים ושומרים על ההיגיינה. חושבים מה האפשרויות, איך לשכלל לחץ חברתי ולהפוך אותו לכוח קבוצה מניע, מכבדים אחד את השנייה, מלאי מוטיבציה ובטחון, וגם כאלה שלא.

מתבגרים שמתביישים, שבוכים, חלקם חולים, חלקם אבודים. והם מדברים על זה ובוכים ביחד ומחזקים אחד את השנייה. וחווים פרידות מהבוגרים, כאלו שהיו איתם לאורך הדרך, מדברים על הקיים, על קיימות, על הארץ שלנו. מפתחים עצמאות וחשיבה עצמאית ומנהלים פרויקטים מורכבים".

"כל אלו יחד לא יכולים לְמַחְנֶק, לְאָבֶּק ולְהָעַכְבִּיר על הקסם שקורה שם עמוק בפנים.

אמנם לא עבר שבוע מאז שהשכבה הבוגרת הגיעה ליער אך נראה כאילו גרו כאן תמיד, מבנים מרשימים מסנדות, כפיתות ובדים צבעוניים, שבילי אבנים ודגלי יוטה צבעוניים מובילים לאזורים מחולקים, ממותגים, משולטים. חבלי כביסה, ערסלים, עמדות מים, אזורי זולה, מלתחות, חדרי הלבשה, מחסן, חדר אוכל, מטבח, הכל מנוהל בקפידה עם חמ"ל ולוגיסטיקה, אזור שטיפת כלים, ועמדות כיבוי אש".

"ואת כל זה מנהלים פרויקטורים - בני נוער! מחלקים ביניהם את העבודה - חיים שם. כשהכל מוכן הם מקבלים את החניכים ודואגים להם. גדולים וקטנים יחד בשיחות עמוקות וריקודים בשורות, מחבקים כשקשה, שרים ביחד עד שנגמר לגמרי הקול, משחקים, דואגים, אוכלים יוצאים למשלחות פטל ומורל, הדרכות ומקלחות".

"ואנחנו ההורים המתנדבים זבוב על הקיר או יותר נכון על יוטה, במטבח שטח, כשצוות של מתבגרים מנהל ומפעיל אותנו מערבבים סירי ענק עם פסטה, מטגנים מאות שניצלים, לחם מטוגן, פנקייקים, חותכים אין סוף ירקות, מנסים לעמוד בקצב של הרעב שלהם. הם לומדים על בשרם ובטנם הרעבה לעמוד בלוחות זמנים, להיות יצירתיים.

יודעים להניע לפעולה, בשיח נעים, לשאול, להקשיב. דואגים לבטיחות ולעמידה בכללים של משרד הבריאות, אוכל טעים יותר וכזה שפחות. ופתרונות לאלו שלא אוכלים או לא מוצאים את עצמם. שיחות על חברות, על כבוד לאחר. הם יודעים טוב מאוד מה זה לחץ חברתי, הם מתמודדים עם זה יומיום, הם טועים כמו כולנו וחווים כישלונות. הם מובילים בעצמם שינויים משמעותיים. הם צריכים לעשות זאת, הם המבוגרים של מחר".

"אני יצאתי לבישולים ושמירת לילה, ככה באמצע ימי עבודה בין לבין, הכי במקרה והתמלאתי גאווה גדולה ואופטימיות - מקסם אמיתי של שבט אחד קטן בצופים שבט איתן. קסם שמתחיל כל שנה בשלישי ושישי, עובר דרך טיולים, צופיות, דרגות, חגים ואירועים ומסתיים בהתרגשות גבוהה, מחנ"ק בגרון ודמעה של אושר על האנשים שהם גדלים להיות".