דבר תורה לפרשת וישב. מה למדנו ממשל נרות חנוכה לרגל החג? עם הרב דוד טימסית נס ציונה

״לקראת שבת לכו ונלכה״ השבוע בפרשתנו ״פרשת וישב״ וגם מבט לחג החנוכה ונרות של אהבה עם הרב דוד טימסית נס ציונה 

יוסף הצדיק, לאחר רוב התלאות שעבר מהרגע שהוא מושלך לבור על ידי אחיו, עד שהוא מוצא את עצמו יושב בבית הסוהר המצרי על לא עוול בכפו מושפל ומושמץ, לכאורה יש לו את כל הסיבות "הטובות" להרגיש חסר אונים, להיכנס ל"מרה שחורה" ולדעיכה נפשית.

אבל כשאנו לומדים את הפרשה אנו מתוודעים למצב שונה לחלוטין. יוסף אמנם בבית הסוהר, אבל הוא משדר חיוניות עד כדי כך ששר בית הסוהר נשבה ב'חינו' ונותן לו לנהל את כל ענייני האסירים.

התורה מעידה שה'חן' של יוסף היה מתנת שמים "ויהי ד' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר".

מהו אם כן 'האמצעי' שדרכו יוסף שומר על השפיות ומצב הרוח שלו בבית הסוהר, עד כדי שהוא מקרין לאדונו 'חן'? מה גורם ליוסף להיות מקובל ורצוי אצל כלל האסירים עד כדי מוכנות להישמע לדבריו?.

אלא שכאן בעצם פיתח יוסף יכולת מנהיגות ממקום של דאגה ואכפתיות ולא מתוך התנשאות,ע״י שהיה מפיח בהם רוח ותקווה,האסירים היו משתפים אותו בכל דבר וחלום שהסעיר את ליבם!!.

אם אדם יסיר מעליו את מעטה ה'מסכנות' ויביט על הקשיים שהיו מנת חלקו ככאלה שחישלו אותו ונתנו לו הבנה ופרופורציה לחיים, והיום 'בזכותם' הוא נמצא במקום בוגר ומבין יותר, ממילא הוא יוכל להביט 'קדימה' ולהפוך את הקושי ה'משתק' שלו לאתגר שעליו לצלוח!!!!

חנוכה נרות של אהבה  משל למה הדבר דומה:

מעשה במלך אחד שהיה לו אהוב, אשר היה אוהב אותו אהבת נפש עזה. 

מאהבתו אותו, קרא אותו ואמר לו: "ברצוני לכבדך ולבוא אל ביתך, ועל כן בבקשה תכין עבורי סעודה". האיש לא ידע את נפשו מרוב אושר - המלך בכבודו ובעצמו רוצה לבוא אל ביתי!

בהתרגשות רבה התכונן לקראת הביקור. 

אמצעים רבים לא היו ברשותו, אולם הוא התאמץ בכל כוחו: קנה מאכלים משובחים והשתדל להכינם בצורה יפה ונאה, ערך את השולחן במפה הנאה ביותר שהייתה לו, ובכלים הנאים ביותר שבביתו, הדליק נברשת יפה, וכך חיכה בקוצר רוח לבואו של המלך.
 
היום המיוחל הגיע, והנה הוא שומע קול המולה של כרכרות מתקרבות בליווי תזמורת הפילהרמונית. 

לאחר מספר דקות נגלה לעיניו מן החלון מחזה הוד: כרכרות מפוארות מקושטות בעיטורי זהב ומשובצות אבני חן יקרות, כשלפניהן הולכת התזמורת המורכבת מנגנים בעלי שם עולמי. המלך ירד מן הכרכרה ונתקבל על ידי משמר הכבוד בתרועות החצוצרות. 

לפניו נפרס שטיח אדום מלכותי, כשמשני צידיו עומדים שני טורים של חיילים ובידיהם מנורות זהב. המלך פסע מעדנות על השטיח והתחיל להתקדם לכיוון ביתו של אהובו.
 
מיודענו נלחץ. הוא הביט פעם נוספת על הבית לראות אם הכל מסודר במקומו. את מבטו לכדה הנברשת, כל כך חיוורת היא ועלובה מול מנורות הזהב של המלך! 

בהחלטה של רגע הוא מיהר להוציא את הנברשת ולהסתיר אותה בצד. הרי אין היא מתאימה לכבודו של המלך! וחסרונה ודאי לא יורגש בתוך האור הגדול שמפיצות מנורות המלך!
 
הגיע הרגע. נכנס המלך עם פמלייתו אל בית האהוב. התיישב ופנה אל בעל הבית: האם לא הדלקת נרות לכבודי?. אמר לו אהובו: אדוני המלך, ראיתי את כל הכבוד הגדול, ואת כל האורות הרבים שאתה מוקף בהם, והתביישתי והטמנתי את המנורות שהכנתי. 

אמר לו המלך: "חייך, שאני מניח את כל מה שהבאתי איתי, ואיני משתמש במנורות הזהב שלי, אלא באור שלך, בשביל האהבה שלי אליך!"

והנמשל ברור מאליו:

כך הקדוש ברוך הוא כולו אורה, והנה מצווה הוא את עם ישראל לעשות לפניו מנורה להדליק בה נר תמיד בבית המקדש. 

אמרו ישראל: הקב"ה ברא חמה ולבנה שמאירים את העולם כולו, והוא חפץ שנדליק לפניו נרות?! אין זאת אלא מאהבתו אותנו.
 
כמה חביבים נרות חנוכה, שהם זכר ודוגמה למנורה שהייתה בבית המקדש, ואשר מזכירים לנו תמיד, אף בחשכת הגלות, את אהבת הנצח שאוהב הקב"ה את עמו ישראל.

הדלקת נרות שבת במרכז 16:15
צאת השבת 17:15
(הדלקת נרות חנוכה קודם נרות השבת)
שבת שלום ומבורך
וחנוכה שמח
הרב דוד טימסית נס-ציונה