ורדית לוי בתובנות לפרשת השבוע- פרשת "מטות - מסעי"

יש שנים ששלושת השבועות מכריחים אותנו לעצור את שטף החיים, לנסות להתחבר לזמן הזה. זמן שההיסטוריה חקקה בו אין סוף צרות וחורבנים בעמנו. הם מנכיחים את האבל על חורבן ירושלים בסיוע הימנעות ממוזיקה, אולמות ריקים מחתונות, זקן אבלות על פניהם של גברים.
יש שנים כאלה, פה ושם.
השנה החסר מוחשי גם בלי עזרים ומנהגי אבלות. האוויר הלוהט נושא קריאות קשות, מעשים שעצוב להאמין שהם קורים, תחושת חורבן שאנחנו מביאים על עצמנו ואבל עמוק על כך שמסע חיינו כעם נכנס לסחרחרת של האשמות, פגיעות, הפחדות ושנאה. כל מה שהביא לחורבן בעבר.

השבת נקרא את פרשיות מטות ומסעי. בתוך תיאור המסעות של עם ישראל מופיע פסוק שנראה תלוש ולא שייך: "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה', וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ".

מות אהרון הכהן מפורט בהרחבה בפרשת חוקת, אולם רק פה הכתוב מציין שנפטר בתאריך א' באב. זהו פירוט יוצא דופן שכן לאורך התורה לא מציינים את תאריכי הפטירה של גדולי האומה.
מדוע דווקא אהרון?
מדוע דווקא כאן, באמצע סיכום המסעות?

משה ואהרון היו אנשים גדולים. כל אחד מהם ייצג תפיסה אחרת, כל אחד מהם היה יחיד ומיוחד בדרך שנהג.
משה - איש האמת רודף הצדק.
אהרון - איש החסד רודף השלום.
המנהיגות המשותפת שלהם מאזנת בין הכוחות החשובים כל כך בחיים, אך הסותרים זה את זה.
חסד ואמת לא ממש מסתדרים ביניהם.
גם צדק ושלום לא ממש חברים.

אם האמת נמצאת אצלי ואני רודפת צדק, איך אוכל לגמול חסד עם מי שבעיניי מעוות את האמת ואת הצדק לתפיסת עולמי? איך אוכל לחיות איתו בשלום?

אם אני מחפשת איך לגמול חסדים ואיך לחיות בשלום עם כולם איך אוכל לחזק את מה שאני מאמינה בו? איך אוכל להחליש את חוסר הצדק לשיטתי?

הסתירה הזו בין התכונות החשובות של משה ואהרון והקושי לסנכרן ביניהן מסבירה לנו מה הדרך לצאת מהמבוך הבלתי אפשרי שהכנסנו את עצמנו אליו.
מהחורבן שהיה אז, מהחורבן שאנחנו מביאים על עצמנו היום, במו ידינו, בשם הצדק והאמת.

המפגש בין אהרון ומשה ובין הכוחות המנוגדים והשקולים שלהם מתואר יפה בתהילים:
"חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ" (תהילים פ"ה, י"א).
אפשר להפגיש ביניהם ואפילו ליצור קרבה, אולם זו משימה לא פשוטה.

כשהתורה מציינת דווקא עכשיו, בפרשת מסעות עם ישראל שאנו קוראים תמיד סמוך לראש חודש אב את פטירת אהרון היא רומזת לנו בצורה הכי ברורה שאפשר:
אי אפשר לחיות טוב, לחוות צמיחה ושגשוג ולקרב את הגאולה במריבות, בהכלת רק מי שחושב כמוני, בשנאת האחר, ברדיפת הצדק בצורה שפוגעת באחרים.
כל מי שעדיין חושב שזו הדרך ונוהג כך מקרב אותנו לחורבן נוסף.
אם אנחנו רוצים לשנות באמת את הסיפור שלנו מהשורש, עלינו להחיות את דרכו של אהרון איש החסד ואיש השלום.
לחפש איך לתת מעצמנו לכל מי שנקרה בדרכנו, ולא משנה מה האמת שלו ומה הצדק שהוא שואף אליו.
לבדוק איך אפשר להתקרב וליצור שיח מכבד תוך כדי ליבון האמת שלי מול האמת שלך ומהו הצדק.
לחשוב שלום, לדבר שלום, לעשות שלום.

אתמול התבשרנו בצער רב על מותה של דנה בן שושן, אם לשישה ילדים, שנתנה את כל כולה בבית החולים בו עבדה ובהתנדבות בתור חובשת. חייה היו מתוך בחירה יומיומית לעשות חסד עם כל אדם שנקרה בדרכה, לחיות בשלום בלי לבדוק אם העומדים מולה חושבים את 'המחשבות הנכונות' או פועלים למען הצדק שהאמינה בו, לטפל באהבה ובמסירות בכל אדם.

אתמול התבשרנו גם על החלטה של מאות רופאים להפסיק את התנדבותם בצבא בגלל התנהלות הממשלה שמנוגדת לתפיסת האמת שלהם. הרופאים הללו מצטרפים לרופאים שמתקשים לטפל באלה שנראים שונה מהם או חושבים אחרת (יש לא מעט דיווחים מעציבים כאלה בזמן האחרון).

דנה ע"ה ועוד רבים מכל המגזרים, מכל גווני הקשת, בוחרים כמוה ומייצגים את דרכו של אהרון. בונים עולם, מחזקים את העם, מפיחים תקווה. למרבה הצער עליהם שומעים בעיקר אם הם כבר ז"ל. התקשורת פחות אוהבת סיפורי שלום וחסד.

כל מי שבוחר אחרת פוגע בחוסן שלנו, מחליש ומערער את קיומנו כעם, ודווקא אותו מראים שוב ושוב ושוב ושוב וגורמים לנו לחשוב שזו הדרך ושהרוב חושבים כך.

במה נבחר היום?
במה נבחר להאמין?
במה נבחר כדרך חיים?
איך ייראה המשך המסע שלנו כיחידים וכעם?

שבת שלום
והלוואי שיהיה חודש טוב ומבורך.

*ותודה לרב משה שינפלד מהידברות על ההשראה