ורדית לוי בתובנות לפרשת השבוע- פרשת "עקב"

היא עשתה דרכה לשוק לקנות פירות עסיסיים ואחרי שעמדה על המיקח ביקשה מעגלון מזדמן לסייע לה להעביר את שקי הפירות לחצר ביתה. במשך שעות בדקה עם ילדיה שזיפים מאורכים, יחדיו גלענו אותם וזרקו היישר לתוך חבית גדולה. אחרי שהחבית הייתה מלאה הדליקה האם את האש מתחת לחבית והפירות החלו להתבשל. פעם בכמה זמן ערבבה אותם בעזרת מקל גדול, והמשיכה לחכות בסבלנות. כשהריבה הייתה מוכנה חיכתה שתתקרר מעט ואז העבירה את הנוזל הצמיגי והמתוק לצנצנות זכוכית מעוקרות.
ריבה הייתה אחד הדברים שהכינו בקיץ לפני פחות ממאה שנה.
עקרות הבית החרוצות כבשו קלחי כרוב, החמיצו מלפפונים, בישלו רסק עגבניות, ייבשו משמשים... כל פעולה ארכה שעות רבות והצריכה עמל רב. וכשהביטו במזווה שהתמלא בכל טוב הקיץ לחורף שיבוא - התמלאו בסיפוק ויכלו קצת לנוח.

כל קיץ אני חושבת על השחרור שלנו מהעול שהיה לנשים בזמן הזה.
זכינו לשפע שלא שיערו אימותינו ולאורך השנה אין כמעט ירק או פרי שנעדר מהמדפים בצורה חיה, מבושלת, מוחמצת או כבושה.
כל פעם אני מודה על כך בליבי, אבל במקביל משהו נחמץ בי.

פרשת עקב נפתחת במילים: "וְהָיָ֣ה | עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן". רש"י מדבר על הצורך להקפיד במצוות שאדם דש בעקביו, מצוות פשוטות שהתרגלנו אליהן, והרש"ר הירש מדבר על ייקור מצוות שמזלזלים בהן, כל דור והזלזול שלו.  

בתחילת השבוע נסעתי לאופקים, לנחם את דודיי היקרים ואת ילדיהם, על האובדן הנורא שחוו בתאונה שגדעה חיים של אם ושתיים מבנותיה, ושוחחתי מעט גם עם היתומים הטריים שעדיין לא מודעים למסע המאתגר שמחכה להם.
הסיפורים על בת דודתי ע"ה קלחו והפעימו את כל מי שישבה שם.
מה שבלט לי יותר מכל היה ניצול הזמן שלה. היא הכינה לכל יום רשימת מטלות שיכלה להספיק בשקט לעוד שתיים-שלוש נשים ובכל יום סימנה v ועוד v ועוד על שלל המטלות.
איך היא הספיקה? תהתה דודתי ואיתה תהו המנחמות כולן. וכשדודתי אמרה שב-40 שנותיה הספיקה שושי כמו אישה בת 80 אף אחת לא פקפקה בהצהרה הזו.

העניין הזה מהדהד בי מאז. אני חושבת שחלק גדול מההספק שלה נבע מכך שלא היו לה הסחות הדעת שממלאות את שגרת יומנו. החיים שלה לא כללו צרצורי הודעות, שלל ווטסאפים, סטטוסים קורצים, פוסטים ש"חייבים" לקרוא, אימיילים שמחכים שיגיבו עליהם. היא אולי הייתה פחות מעודכנת ופחות מחוברת למתרחש בכל  דקה נתונה בעולם, אבל היא הרגישה את המתרחש בליבם של ילדיה והוריה, שכניה וחברותיה, ומקצב החיים פעם בה בנחישות ושמחה. מעגלים רבים זכו שתיגע בלבבות שלהם בעזרת פתק מחמם לב, מאפה ידיה, מילה טובה.

בדור הזה מכוניות לוקחות אותנו ממקום למקום בזמן קצר, מכונת הכביסה, המייבש ומגהץ קיטור חוסכים לנו שעות ארוכות של תהליך כביסה מייגע, איננו נדרשים לחבוץ חמאה, לגבן גבינה, לעדור סביב ערוגת ירקות כדי שיהיה לנו סלט בעוד שבועיים, החנויות מלאות בשפע פריטים הכרחיים ושאינם.
בדור הזה היה אמור להיות לנו המון זמן לעשייה ברוכה, בזכות כל קיצורי הדרך, אבל איכשהו הזמן בורח מבין האצבעות, כשחלק לא מבוטל ממנו מבוזבז על שיטוטים באתרים השונים ובריחה מהחיים שלנו לחיים של אחרים.

היום הזה אני קוראת לעצמי ולכל מי שרוצה להצטרף להחליט על זמן של ניתוק מהעולם הווירטואלי, על שעה של "זמן טיסה" בשעות הפנאי לטובת שימת לב למשפחה, שיחת טלפון לאדם גלמוד, ביקור חולים. על יום בלי הצצה לפייסבוק, ורשימת מטלות חסד ליום הזה, על חיבור ללב שלנו וללבבות אחרים בלי הסחות דעת.

שבת שלום

ורדית 🌹