ורדית לוי בתובנות לפרשת השבוע - פרשת "פנחס"

מרגע לרגע הסתבכתי יותר. הנסיעה בכביש המהיר הפכה לאיטית, ופתאום הייתי בתוך שיירת מכוניות אינסופית ונדמה היה שהווייז 'השתגע'. או אולי העולם?
מגוון אנשים עשו דרכם לאנשהו, אוחזים בדגלי כחול לבן גדולים, והבנתי שאני נמצאת בתוך הפגנה שלא ידעתי מראש על קיומה. כשהייתי מעל האיילון במהירות 0 קמ"ש החלטתי להתבונן במראות כמו תיירת לרגע. המחזה היה סוריאליסטי. איילון, הכביש הצפוף שאני מכירה, היה ריק, למעט המקומות שהתקבצו יחד חבורות אנשים שהבעירו כל מה שהצליחו לגרור לשם. סגרתי חלונות כדי לא לשמוע רמקולים, מוסיקת זמבורות או צעקות, ותהיתי איך אני מצליחה לברוח מהבלגן הזה כשחלק מהרחובות חסומים על ידי שוטרים אדישים או עייפים.
בשעה ההיא ש'ביליתי' בעל כורחי בלב הכאוס הודיתי לה' שאני בלי ילדים ברכב ושיש לי חצי בקבוק מים וקצת פירות שיעזרו לי לשמור על עירנות.
ותהיתי. תהיתי בליבי מה באמת מניע אנשים לצאת מהבית וללכת לחסום כבישים, ואגב כך למנוע גם מקשישים, יולדות, אנשים עם תינוקות צורחים, להגיע אל מחוז חפצם בקלות ובמהירות.
זו לא הייתה ההפגנה הראשונה במדינה שהשתמשו בה בחסימת כביש ומן הסתם גם לא האחרונה.
נזכרתי בהפגנת "הפלג הירושלמי" שנקלעתי אליה בעבר ובהפגנות אחרות שראיתי בתקשורת, יותר מדי ועם מגוון סיבות, והמחשבות העגומות הובילו אותי לפרשת פנחס.

פנחס שמופיע בתחילת הפרשה הקרויה על שמו, עשה מעשה מתמיה ואפילו מזעזע בעיני בשר. הוא הרג נשיא שבט מורם מעם שהיה עם מדיינית מפורסמת בהתרסה. בהריגת השניים עצר פנחס מגפה שהפילה בעם 24,000 איש. בעיניים של אדם פשוט נראה שפנחס היה אדם אלים, חמום מוח או נקמן. בעיניים אלוקיות מעיד עליו ה' שיודע את צפונות הנפש של כל אחד מאתנו, שהוא עשה מעשה שמנוגד לאופיו והמטרה הייתה הכי טהורה שאפשר.

פרשנים רבים מסבירים שההתעכבות על מעשה פנחס וההדגשה של ה' שהוא היה דומה למשפחת אביו, ובעיקר לאהרון הכהן איש השלום, באה ללמד אותנו שפנחס היה יוצא דופן.
אנחנו לא פנחס.
כלומר, כשאנחנו רוצים להילחם על משהו, להתריס, להתריע, לשנות, לקנא (לה', ליושר, לצדק) כדאי שנעצור ונבדוק מה באמת מוביל אותנו.
אם נהיה כנים עם עצמנו נגלה דברים לא נעימים. יצרים אפלים, אגו, חוסר יכולת להכיל באמת את מי שחושב אחרת, חוסר גמישות.
הכי לא פנחס.
וגם הכי לא יהושע בן נון שעומד להחליף את משה רבינו.

בפרשת פנחס, לצד פנחס ובנות צלופחד (שגם הן ממבט שטחי עשויות להיראות רודפות בצע, סוחרות נדל"ן נועזות, והמפרשים משבחים אותן בצדקות, בחוכמה, בחיבת ארץ ישראל) מופיעים פסוקים שבהם משה מבקש מה' אלוקי הרוחות שהמנהיג שימשיך אחריו יתאים לעם, שיוכל להכיל את כל רוחות בני האדם. בתגובה ה' משתמש במילה רוח, כמו משה, ואומר שייתן להם את יהושע שהוא איש "אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ".

כדי שאדם יהיה מנהיג גדול שמכיל את כל הסובבים אותו על שגיונותיהם עליו להכיל קודם כל את עצמו. עליו לחיות בשלום עם כל החלקים שלו. רק אז יוכל להיות בקשב נקי, ולתת לכל אחד מה שהוא זקוק לו.

בשבועות האחרונים היו לא מעט פיגועים רצחניים, בידי בני עוולה שמבחינתם נלחמים מלחמת קודש שכל האמצעים כשרים בה.
בין כל השמות והסיפורים העצובים נהרגו השבוע שני חיילים. שניהם היו צעירים אשר רוח בהם, רוח ה' בהם, צעירים ששאפו להיות הכי טובים שאפשר, מתוך רוח טהרה והבנה עמוקה מה באמת חשוב ונצחי ומה הבל.

היום אני בוחרת להתחבר אליהם, ודרכם להתחבר לפנחס, לבנות צלופחד וליהושע. לחשוב מה מניע אותי בבחירות שלי, ואיך הופכים לאדם 'אשר רוח בו' באופן תמידי.

שבת שלום