ורדית לוי בתובנות לפרשת השבוע - פרשת "שלח"

כל אחד מהם הגיע לפה חמוש במשקפיים ורודות, לב פתוח, ים סבלנות והבנה שהארץ הזו היא ארץ חמדה וסגולותיה נמדדות בסרגל שמיימי. כל אחד מהם הותיר מאחור משפחה, בית, מקום עבודה מסודר; חיי נוחות ועזב אל הלא נודע במסע מטלטל באונייה.
המשפחה והחברים לא תמיד הבינו. היו שניסו לשכנע שזו טעות, שהארץ מדברית ודלה, שיושביה לא יאהבו את המתיישבים החדשים, שמדובר בהימור מסוכן.
והתשובות שקיבלו היו בסגנון: "שם השמש תמיד זורחת", "איני מחפש עוד רווחי עולם הזה אלא נכסים לעולם הבא".
אלו ואלו צדקו.
צדקו העולים יראי השמיים שעלו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.
וצדקו כל בני הקהילה והמשפחה שנותרו בגולה.
כל אחד ראה את המציאות שבחר לראות.

פרשת שלח מדברת ברובה על שליחת המרגלים, מסקנותיהם, תגובת העם ותגובת ה'. כל המפרשים עוסקים בפרשה העגומה הזו שהשפיעה על כל הדורות עד ימינו אנו ומכיוון שאני קטנה מדי לפרש את אותם אנשים גדולים אין לי אלא להסתמך על פרשנים גדולים ויראי ה'.
אחרי קריאה רבה חזרתי לרש"ר הירש שדבריו (שוב) דיברו אל ליבי.
וכך הוא כותב:
"כלום אין זו אזהרה להתרחק מאותו חטא שהתרים את הארץ נכשלו בו? הם תרו את הארץ רק "אחרי לבבם"- לצורך סיפוק משאלותיהם, והם חקרו את הארץ רק "אחרי עיניהם"… על פי ראות עינם החושית, היאך להשיג את סיפוק המשאלות שלהם, ועל פי זה הסיקו מסקנות. אולם הם שכחו שעליהם ללכת "אחרי ה' " – ולא "אחרי ללבם" … והואיל והיו תרים אחרי לבבם ואחרי עיניהם, כבר נשתכח מליבם שה' מכוון את מעשיהם ומנהיג את גורלם".

מילים לא פשוטות שמתכתבות עם מצוות ציצית בסוף הפרשה הקודמת ומסתדרות עם השיח בין אותם אנשים מיוחדים שעלו לארץ בזמנים לא פשוטים והכינו את הרקע למדינה היפה והמלבלבת שלנו לבין אלה שהסתייגו מהעלייה שלהם והעדיפו להישאר באזור הנוחות.

בפרשת שלח מופיעה מצוות הפרשת חלה. מצווה שנהגו בה גם בגולה כדי שלא תשתכח וחשיבותה, לפי התורה, עולה על מצוות מעשרות. מה הקשר בינה לחטא המרגלים? ומה מיוחד בזה שאדם לש בצק ולפני שאופה ממנו לחם הוא מפריש ממנו לכהנים לפי מידה שנקבעה מראש?
כשאדם מפריש חתיכת בצק ראשונה לה' הוא מזכיר לעצמו שגם אם חרש וזרע וקצר וטחן את הקמח בעצמו עדיין כלום לא שלו אלא משמיים אפשרו לו את כל הטוב הזה וסייעו לו.
כשאדם חי בצורה זו הוא יכול להבין שכשה' אומר לו ללכת אל הארץ הטובה הוא יהיה איתו, או כמו שאמרו זאת בצורה פיוטית יהושע בן נון וכלב בן יפונה:  "כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵֽעֲלֵיהֶ֛ם וַֽה' אִתָּ֖נוּ אַל־תִּֽירָאֻֽם" - הם כמו לחם בשבילנו ונתגבר עליהם בקלות כי ה' איתנו ולא איתם.
השימוש במילה לחם - מזון בסיסי שממנו מפרישים חלה לפני אפייתו מתקשר יפה למצוות הפרשת חלה וגם למאורע גדול שלא מזמן חגגנו: יום ירושלים.

במלחמת ששת הימים היו ניסים רבים וגלויים. בתום מלחמה קצרה מול אויב רע ואכזר כבשה ישראל מחדש את המקומות שאיבדה במלחמת העצמאות בניצחון מהיר ומזהיר. אחרי המלחמה הזו הייתה אופוריה באוויר. תחושה שיש לנו את הצבא הטוב בעולם, את המפקדים הכי מבריקים, את המטוסים הכי טובים... אנשים רבים מדי שכחו "להפריש מהעיסה", לזכור שלא היו מגיעים לשום הישג בלי שה' הולך איתם, ולכן האויבים נסים מפניהם.
ואז באה מלחמת יום כיפור והמציאות הקשה היכתה את כולם באלם ובצער והבהירה שצבא טוב הוא בגדר השתדלות אבל זה לא מספיק כדי לנצח.

הבוקר אני מביטה בארץ הטובה שזכיתי לחיות בה. מזכירה לעצמי שהחיים פה הם אינם חיים כמו בארץ אחרת, כי זו ארץ שעיני ה' עליה כל הזמן, שהמציאות המורכבת שאני רואה בעיני הבשר שלי היא חלקית, שה' אתנו כל הזמן. מזכירה לעצמי שאפשר "להפריש מהעיסה" בכל פעולה משמחת שאני עושה, לזכור בכל זמן יצירה מי נותן לי את הכוח, את הכישרון ואת התבונה שעוזרים לי להוציא אל הפועל מה שעלה במחשבה ולומר תודה ה'. תודה. תודה. תודה.

שבת שלום