ורדית לוי בתובנות לפרשת השבוע, פרשת "תצווה"

אתן יודעות למה היו פעמונים בשולי מעילו של הכהן הגדול? שאלתי את הקשישות שישבו בשיעור. הקראתי את הפסוק: "וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹל֠וֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י ה' וּבְצֵאת֖וֹ..." והסברתי שאין זה מנומס שהכהן הגדול ייכנס למקום הכי קדוש בלי צליל מקדים שיבשר על בואו. גם כשהוא יוצא מעיד צליל הפעמונים על כך, לשם הנימוס. לפי הפירוש הזה שלצערי אינו זוכרת מי אמר אותו, מלמדים אותנו הפעמונים שכל פעם שאנחנו עומדים להיכנס לבית עלינו להשמיע איזה שהוא רעש שיבשר על בואנו, שלא יהיה מצב שאנחנו מפתיעים או מבהילים מישהו חלילה.
סיימתי לומר את הפירוש ואז חיכתה לי הפתעה.

ככה עושים אצלנו, אמרו בפשטות נשים שעלו מתימן. ומיד, מכל קצוות החדר, סיפרה כל אחת מהן על הרעש שנהוג לעשות אצלם לפני שנכנסים לבית, כולל לבית שלהן. חלק מכחכחים בגרון, אחרים מזיזים כיסא שנמצא ליד הדלת למטרה זו וכו'.
הן ידעו לומר מדוע נוהגים כך, וסיפרו שהמנהג הזה עובר במשפחות שלהם מדורי דורות.

פרשת תצווה מיוחדת במינה. היא נפתחת בציווי להביא שמן זית להדלקת המנורה, מפרטת מאוד בתיאור בגדי הכהן הגדול ומבקשת מאתנו למחות את זכר עמלק.
לכאורה שלושה עניינים חשובים שאין ביניהם שום קשר.
אבל אירועי השבוע האחרון מוכיחים שיש קשר עמוק בין הנושאים הללו.

עם ישראל נמשל לזית. אחת הסיבות לכך נינה שרק אחרי שחובטים בזית וממש פוצעים אותו יוצא ממנו השמן האיכותי שקיים בו. זו התחושה שעלתה בי השבוע כשצפיתי בהלווייתם של שני האחים בחורי החמד שנרצחו והקשבתי לנואמים שהאירו את העולם במילותיהם. חשבתי בצער על כך שיש סיכוי שלא הייתי שומעת בדרך אחרת על שני הבחורים האלה, על הוריהם המופלאים, על המשפחה המורחבת שלהם. שמן זית זך וטהור.

בגדי הכהן הגדול באים לכפר על כל מיני חטאים ובאים ללמד אותנו הנהגות חשובות כמו הנימוס שנלמד מהפעמונים וכמו ציץ הזהב על מצחו של הכהן שמלמד אותנו על ההבדל בין אדם שמתנהל מהמקום ההישרדותי, הנמוך, החייתי, האגרסיבי, לבין אדם שהשכיל לפתח את המוח הקדמי הגבוה ושום דבר רע סביבו אינו מפר את האיזון והשלווה שבתוכו והוא מקרין את אור ה' על סביבתו.
השבוע, כך נראה לי, היה קל לזהות את ההבדל בין אלה שמוחם שולט על גופם ועל המוחות הנמוכים והיצריים לבין אלה שמנוהלים מתוך תוקפנות וולגרית ותדרים שליליים ויוצרים כאוס.
מן שבוע שכזה שכל הצצה בחדשות גרמה לתחושה ששברנו שיא נוסף ויותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.
ולא מדובר באירוע אחד אלא ברצף אירועים מייאש.

וכאן מגיע העניין השלישי:

עמלק. לא סתם אנחנו מזכירים אותו כל שנה, לא סתם מבקש מאתנו הקב"ה למחות אותו, גם אם באופן סמלי. עמלק מסמל את הטלת הספק, את זריעת הפחד, את שבירת האמונה שלנו בדרכנו.
יש את עמלק החיצוני לנו, אויבים שמנסים לזנב בנו ברגעי חולשה, ויש את העמלק שמגיע מתוכנו, מתוך עמנו, זורע ספק בזכותנו על הארץ הטובה שה' נתן לנו, מחליש את האמונה שלנו ביכולת לחיות יחד בשלום ובשמחה, מהלך עלינו אימים בהפחדות שאין להן שחר.
איננו יכולים לבטל את עצם קיום הרעש הזה שמנסה לערער את האחיזה שלנו בטוב, אבל אנחנו חייבים למחוק את הרישום שלו מתוכנו.
להדוף את הקולות, לצרוך הרבה הרבה פחות את הרעל הזה שמחליש אותנו, ליצור הגנה פנימית מהתדר העמלקי שמנסה לזנב בנו בזמן שאויבינו קמים עלינו.

פורים בפתח. שוב נקרא על ניסיון השמדת העם היהודי ועל ההצלה שהגיעה כשעם ישראל איחד כוחות בתפילה, בצום, בהבנה שאין לנו על מי לסמוך חוץ מעל היחד שלנו ועל אבינו שבשמיים.
ונדמה שאין יותר מתאים מהחג המרומם הזה כדי להגביה אותנו מעל למציאות ולהזכיר לנו שישועת ה' כהרף עין.

שבת שלום וחג פורים שמח!