ורדית לוי כותבת על השבוע החולף בראי פרשת השבוע - פרשת "מסעי" - ופרשנותה

ורדית לוי כותבת על השבוע החולף בראי פרשת השבוע - פרשת "מסעי" - ופרשנותה

"את יודעת," היא סיפרה. "אני חייבת לנסוע מכאן למקום אחר, לצאת מהסערות שמקיפות אותי בלי הרף, ולא לעצור עד שאגיע לנווה מדבר, ואז אוכל לנוח."
"את בטוחה?" שאלתי. "את בטוחה שבמקום אחר יהיה לך טוב יותר?"
"אני לא בטוחה בכלום, אבל חייבת לנסות; לעשות מעשה, כי עכשיו כלום לא טוב לי".
והיא לקחה את מקל הנדודים ויצאה לדרך חדשה, נושאת עיניים בתפילה לשקט ושמחה

"תקשיבי קטע," היא אמרה. "עד שאני במקום שהתרגלתי אליו ואני חיה חיי שגרה ונוח לי, אני צריכה לזוז הלאה."
"אוי, למה?"
"למה? ככה! כי המנהל החליט על צמצומים ומכיוון שאני עובדת חדשה יחסית, אני בין הראשונות לעזוב."
"וואו, זה לא פשוט. את יכולה לחשוב שהמהלך הזה יהיה לטובה?"
"לא, אני עוד לא שם. אבל אולי אחרי תקופה אראה שהמהלך הזה היה טוב עבורי."
והיא קמה בעל כורחה ויצאה אל הלא נודע.

פרשת מסעי מספרת לנו על 42 מסעות של עם ישראל במדבר, מסעות שמקבילים כך או אחרת למסעות הפרטיים שלנו ולמסע הכללי שלנו כעם. בפסוק השני כתוב:
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי ה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם."

יש בפסוק התייסות הופכית בקשר בין המסעות לחניות. המסע למוצא או המוצא למסע. מי משרת את מי? האם כל המסעות שלנו טובים לנו? והחניות? מה איתן? ומה על הדרך ממקום למקום?

היו השבוע כמה סערות תקשורתיות הקשורות לעולם המשפט בישראל. חשבתי רבות על אילנה ראדה ועל המסע המטלטל שהיא עוברת כל כך הרבה שנים,
חשבתי גם על רומן זדורוב ועל האפשרות שהוא עובר מסע קשה שמישהו אחר היה אמור לעבור לכאורה, על המסע הנורא שעוברים הוריו של אהוביה סנדק ועל העדויות הקשות לא פחות על כשלים ושיבושי חקירות במקרים האלה ובמקרים אחרים.
והיה מסע קצר מדי, בעינינו קצרות הרואי, של מתן צינמן, ילד מתוק ותם שיצא לנסיעה האחרונה בחייו, נפצע אנושות ונהרג כשמכונית ובתוכה נהגת פלשתינאית הגיחה מול מכוניתה של אמו ושעטה לעברה.

האם המסעות האלה פרטיים או שייכים לכולנו? ומתי יקרה הנס שעולם המשפט יפעל רק בתום לב ומתוך רצון להגיע לחקר האמת? ומתי תהיה אכיפה אחראית וראויה גם במקומות שהיום המשטרה מעדיפה להעלים מהם עין? ומתי? ומתי?

אין לי תשובה, כמובן, ולפעמים גם הסבלנות נעלמת. אבל יש שלוש מילים בפסוק שנותנות רמז: על פי ה'.
משה רבינו שקיבל הוראות מתי לצאת למסע ומתי לעצור ידע מה תכלית כל נסיעה ולמה נועדה כל עצירה. העם לא ידע והתקשה לקבל חלק מהמסע.

כאן, בעולם הגשמי, אנחנו רואים את קשיי החיים, את הדרך הלא פשוטה שלנו, את הלבטים ואת הייסורים, את חוסר הצדק ואת האבסורדים.
ויש ימים טובים ויש ימים שזורקים אותנו למציאות קשה לעיכול, כיחידים וכעם. ושאלות שצפות: למה נועד הסיפור הזה? למה אי אפשר בלעדיו? ועד מתי?

אבל לכל יש תכלית. למסעות ולחניות, לעצירות הפתע ולנדודים, לפרחים היפים בחיינו ולאבני הנגף שמקשות עלינו.
וכולנו יחד במסע הזה, שמורכב ממיליוני מסעות, בדרך אל היעד; אל הגאולה.

הרגשתי זאת חזק כשנפתח קישור לתפילה על משפחת צינמן והלבבות נפתחו, גם בלי להכיר.
בקישור הזה בלבד נקראו:
123 ספרי תהילים.
למעלה מ-18,600 פרקי תהילים.
ו-626 אנשים קיבלו על עצמם מעשה טוב לזכות המשפחה.
וכל התפילות וכל הקבלות הטובות יעלו למעלה, ימתיקו דינים ויפעלו ישועות לעמנו.

כולנו תכים אנושיים שרקומים בתוך יצירת ענק מופלאה.
ורק אחד יחיד ומיוחד יודע את התוכנית המלאה, שכל התוכניות הפרטיות לכאורה משובצות בה בסדר מופתי.

והיום, ראש חודש מנחם אב, מתחילים תשעת הימים שעם ישראל ידע בהם צרות רבות.
ואני תפילה שהשנה הזו יתהפכו ימי האבל לימי שמחה ונוכל להביט אחורה ולומר בהבנה: לא קלה הייתה דרכנו - אבל שווה! וב"ה הגענו לגאולה.

חודש טוב ושבת שלום

ורדית 🌹