ורדית לוי מביאה תובנות לפרשת השבוע, פרשת "דברים" שהינה גם "שבת חזון"

היה זה ראש חודש שבט. משה רבינו שבעוד חודש ושבוע ייפרד מהעם ומהעולם מתחיל לשאת את נאום חייו. הוא, שלא היה איש דברים, כפי שהעיד על עצמו כשה' ביקש שינהיג את העם, נושא דברים בשטף.
הוא, שהיה המנהיג הכי גדול, נושא נאום שאין בו שום סיכום אישי על 'ההישגים שלי כמנהיג' או ניפוח דרמטי של תמונות מנצחות: יציאת מצרים ומעמד הר סיני.
אפילו לא ניסיון להפוך את נאום הפרידה לנאום חנפני ומתקתק שכולו תואם לתקינות פוליטית כבימינו.

פרשת דברים זו הפרשה הפותחת את ספר דברים, ספר שחוזר על אירועי העבר ומסכם אותם באופן קצת שונה.
נאומו של משה רבינו שונה מכל נאום שהיו מכינים לו יועצים.
אין לו עניין להגדיל את הערצת העם אליו לפני מותו, או לטשטש את חלקו באירועים הקשים שהעם עבר. הוא לא מנסה לייפות את המצב, אולם רוצה לתת לעם תקווה.
הוא בשבילם, כמו שהיה בשבילם עד כה, ובדברים שהוא נושא בחודש ושבוע האלה הוא מכוון לעתיד העם, מהרגע שמנהיגו כבר לא יהיה ועד לגאולה השלמה.

כל שנה מחדש אני חושבת על הרגעים שמשה עמד גבוה מעל כולם וצפה בעיניו הרוחניות על עתיד העם בארץ ישראל. תסריט חיינו עבר מול עיניו על כל הניצחונות וההפסדים, על כל רגעי ההתעלות ורגעי השפל, ימי השקט וימי המלחמה, רגעי גאולה ורגעי חורבן.
מה הוא חשב לעצמו כשראה מה שקורה עכשיו ברחובות? עד כמה התכווץ ליבו על גודל ההחמצה שלנו? המחשבה על כך מצערת אותי. התחושה הראשונה שעולה בי היא אכזבה עמוקה שלו מאתנו.
אבל אז אני מעבירה אל מול עיניי רגעי חסד שראיתי השבוע, שיתופי פעולה מרגשים, יוזמות חסד של אנשים יקרים, לימוד תורה לשמה, עזרה הדדית, התנהלות חומלת, ומשהו נרגע בי.
הוא ראה הכל. גם את כל היופי הזה שפחות מצטלם, שנעשה בסתר, בשקט של אנשים שלא מחפשים כותרות - בדיוק כמוהו.

בתחילת נאומו מדבר משה רבינו על השופטים. על הצורך בשופטים, על המהות שלהם. ופה מגיע תורי להתכווץ. כמה התרחקנו מהכוונה המקורית, כמה המילה 'שופט' איבדה מערכה, כמה שופטים יש לנו שיכולים לענות בלי היסוס על ההגדרה המופיעה בפרשה? על הדרך הראויה לשפוט?
משה מדבר גם על חטא המרגלים ועל התכונה שלנו לראות את הרע, לקטר, להתלונן, לראות צל הרים כהרים.
לא השתנינו הרבה מאז, אבל לפחות לא המצאנו משהו. ואולי יש בזה משהו מנחם.

אנחנו בעיצומם של תשעת הימים. ימי אבל על חורבן הבית, על גלות השכינה, על ההתרחקות שלנו מהמהות האמיתית של עם ישראל.
ודווקא בימים אלה, כשאנו קוראים את נאומו של משה, ומבינים איך אנחנו משחזרים טעויות ולא באמת לומדים מהעבר, יש תקווה מסוימת בדברי משה רבינו.
למרות כל מה שעשה העם, ה' לא ינטוש אותו.
למרות כל הרטינות וההתרחקות, ה' ייכנס איתם לארץ ויעזור להם.
למרות שרוב העם קיטר הקב"ה ראה מי לא נסחף עם הזרם וכך כלב בן יפונה ויהושע בן נון זכו להיכנס לארץ.
גם כשנגלה מעצמנו וייגזר עלינו לגלות מעצמנו, ברגע שנראה נכונות לשינוי - ה' ילחם לנו ויעזור לנו.

המציאות שלנו על אדמת הארץ הטובה היא ניסית. כל יום מחדש. ה' אתנו, גם עכשיו, עם כל הכאוס מסביב.
והימים הללו מסוגלים לישועות. כשנתרכז באבל וברצון לשנות את המצב מתוך ענווה, חמלה ואהבה נוכל להתחיל שינוי שישפיע על עוד ועוד אנשים סביבנו. 
שבת חזון בפתח, שבת של המתקת הדינים, זמן לחשבון נפש ולהתחברות.
והלוואי שנזכה לנכוח בגאולה השלמה בקרוב ממש.

שבת שלום