ורדית לוי מביאה תובנות לפרשת השבוע, פרשת "וילך".

במוצאי ראש השנה עלתה מהשדות לידינו מנגינה שלא שמענו זמן רב: מנגינת חריש ראשון של אדמה שנחה בשנת השמיטה. זר שהיה נקלע לכאן היה אולי מתרעם על הרעש ועל האבק שעולה מרגבי האדמה ההפוכים, אבל מי שחי במושב', כמונו,  חש את ההתרגשות של עובדי האדמה השבים לאדמתם האהובה, ורואה בעיני דמיונו את השדות שתכף ממש יקבלו לתוכם זרעים חדשים ובתוך חודשים ספורים יצבעו את האופק בירוק רענן ויסמלו חיים ושפע וצמיחה.

חושבת עליו, על המנהיג האחד והיחיד, שבסוף ימיו יודע שהעם שהנהיג יסור מהדרך שהתווה לו, ובכל זאת הוא נפרד ממנו, כשווה בין שווים, כשהוא מכתת רגליו משבט לשבט באהבה.

בפרשת וילך, פרשה קצרה שנקרא השבת, שבת שובה, כתוב: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

המפרשים נחלקו בדעתם אם השירה המוזכרת בפסוקים היא שירת האזינו או דברי התורה בכללותם. הרמב"ם מפרש שהתורה היא שירה, כל התורה, והפרשנים שחושבים כמוהו מסבירים זאת באופנים שונים.
הרב זילברשטיין שליט"א מביא בהקדמה לספרו בשם חמיו, הגרי"ש אלישיב זצ"ל הסבר יפהפה:
וזהו שכתבה התורה, אם אתה מעונין למסור את התורה לבני ישראל "שימה בפיהם", שיקלטו את דברי התורה הזאת; רק כך תראה סימן ברכה אם אתה מראה להם את התורה כפרשה של שירה, שירגישו כי "פקודי ד' ישרים משמחי לב…מאירת עינים, נחמדים מזהב ומפז רב…ומתוקים מדבש", "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" – כתבו את התורה שתהא כשירה, שכל אחד ירגיש בה טעם ועונג, עכ"ל".

חוזרת אל משה, אל ההשקעה העצומה שלו בעם ישראל, אל האכזבה הגדולה שהנחילו לו פעם אחר פעם.
וחושבת עלינו כהורים. כמה אנו משקיעים בילדים, חורשים וזורעים, נוטעים ומטפחים, דואגים ונושאים תפילה להצלחתם. לא תמיד אנחנו זוכים לראות את הפירות שייחלנו להם, לא תמיד אנחנו מרגישים שכל מה שהשקענו הוטמע.

משה, ממש לקראת סוף חייו, כבר יודע מה יקרה אחרי מותו, אבל הוא יודע גם מה שכתוב בפרשה: "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי."

הוא יודע מה יקרה בעתיד הקרוב והרחוק, אבל הוא מאמין בקיום ההבטחה שהמנגינה הזו לא תיפסק, התורה לא תישכח; הסוף יהיה טוב. ולכן גם אם צפה את כל הקלקולים שייעשו, בדור הכניסה לארץ, גם אם ראה את הבלבול ההולך וגדל בדור שלנו, את טשטוש הגבולות, את הסגידה לאלוהי רייטינג, את הניסיון להוקיע ולמחוק מעם ישראל את הקדושה ואת היופי המייחד אותו, הוא שמע את המנגינה המבשרת גאולה. הוא שמע את מנגינת חריש ראשון של מוצאי שמיטה, ואת מנגינת הסליחות העולה מחלונות בתי כנסת ומרחבת הכותל העמוסה ולא לעייפה, את מנגינת "עוד יישמע" הפורצת מאולמות חתונות, את מנגינת "שישו ושמחו בשמחת תורה" העולה מהכנסת ספר תורה, את מנגינת לימוד התורה העולה מהיכלי לימוד, את מנגינת התהילים המתוקה של ילדים זכים...

מנגינת התורה חיה ונושמת באלפי תווים וקולות, ואם נשכיל להפיץ את התורה כמו שירה נעימה, המתנגנת ופותחת לבבות צמאים, תעלה ותפרח המנגינה כמו שדה שנח מספיק כדי לתת את כל כולו לצמיחה מחודשת.

שנזכה לשוב אל מנגינת התורה על כל דקדוקי תוויה,

שבת שלום