ורדית לוי מביאה תובנות לפרשת השבוע, פרשת מקץ וזיקתה לחג החנוכה

84 שנים היא חיכתה לידיים יהודיות שיניחו עליה בזיכי שמן זית זך. 84 שנים שהיה בה געגוע לקול שמברך בקול צלול ומלא שמחה ולשלהבות האור שיאירו את חשיכת הגלות דרכה. והשנה זה קרה. 84 שנים אחרי שנגנבה בידי ילד גרמני בן 10 במהלך ליל הבדולח, חזרה החנוכייה המוזהבת של בית הכנסת "עדת ישראל" בנירנברג למקומה בבית הכנסת המחודש והרב הנרגש העלה בה את אור סיפורו של עם ישראל.

הסיפור הזה התפרסם השבוע בכל העולם בתזמון מושלם.
השנה חג החנוכה נפתח, באופן סמלי ביותר, עם משחק הגמר במונדיאל. על המאזניים עמדו שני כוחות: גבורת הנפש מול גבורת הגוף. מילוי שעות הפנאי בתורה מול מילוי שעות הפנאי במשחק ספורטיבי. והיה לי קשה עם זה וגם עצוב. תהיתי איך ייתכן שכל כך הרבה שנים אחרי שיוון העתיקה על כל סמליה נעלמה מהעולם עדיין משפיעה האידיאולוגיה שלה על כל כך הרבה יהודים.
וכשישבתי מול האורות הטהורים; המטהרים, ניהלתי שיחה דמיונית עם אותם מכבים גיבורים שקריאתם "מי לה' אליי!" הדהדה במרחבי ישראל לפני אלפי שנים. שאלתי אותם בדמיוני מה הם חושבים על כל זה והם חייכו אליי, חיוך שיש בו סבלנות וגאווה יהודית. ניצחנו אז ואנחנו מנצחים גם היום, אמרו עיניהם. תסתכלי יותר לעומק ותוכלי לראות זאת. אז צללתי לעומק הסוגיה המכאיבה וצללתי במקביל לסיפור פרשת מקץ, הפרשה שנקרא השבת, ואור גדול האיר בי הבנה ובעיקר הרגיע.

ליוונים לא הייתה בעיה עם עם ישראל אלא עם האמונה שהתורה היא תורה שמיימית. הם ביקשו לעקור מהיהודים את המצוות שמייחדות אותם, הכל כך לא מובנות, את השבת, את ברית המילה, את קידוש החודש, את טהרת המשפחה. אחד הציוויים שלהם היה לכתוב על קרן השור: "אין לנו חלק באלוקי ישראל". קרן השור, לפי כמה פרשנים, שימשה כמו בקבוק שהאכילו בו את הפעוטות. מטרת היוונים הייתה שמקטנות יגדלו הילדים עם כפירה באמונה היהודית הבסיסית.
לטווח הארוך תוכניתם נכשלה.

חלפו שנים רבות. הנאצים ועוזריהם רצו להשמיד כל יהודי, אבל הם לא הסתפקו בזה. הראשונים שהם עצרו היו רבנים וראשי קהילות. הנאצים העלו באש כמות בלתי נתפסת של ספרי קודש וספרי הגות יהודית בכיכר האופרה (כיכר בבל) ובליל הבדולח, הקריסטל נאכט, הם ניתצו והעלו באש בתי כנסת רבים.
הם פגעו בסמלים היהודיים בשיטתיות ולאורך השנים הקפידו להוציא משלוחים למחנות השמדה בשבתות וחגים, לירות ביהודי שנתפס עטור תפילין או שובת ממלאכה בשבת, לתלות יהודים בימים הכי קדושים ומרוממים בשנה. הם הצליחו להשמיד מיליונים, אולם לטווח הארוך גם התוכנית שלהם נכשלה.
אנחנו פה והתורה פה.

והשנה היו אלה הקטארים. הם לא אסרו על יהודים להגיע לקטאר כדי לצפות במשחקים אבל הם אסרו להקים דוכנים של מזון כשר ואסרו על התכנסות לתפילה יהודית במניין.
אז אולי הם הרוויחו משהו בנקודת הזמן של המונדיאל אבל זהו רווח שבטל מעצמו.
העולם היהודי פורח.
העולם היהודי יפרח הרבה אחרי ששחקני המונדיאל הנערצים יישכחו ואחרי שמנהיגי קטאר העכשוויים יעלמו מהמפה.

איש אחד ושמו יוסף היה זה שהתחיל את מהפכת "מי לה' אליי!" הוא עשה זאת במצרים.
נער בן 17 שמלמל על כל דבר בעזרת ה' ואם ירצה ה'.
בחור יפה תואר שהסביר לאשת פוטיפר שחשקה בו: "אֵינֶ֨נּוּ גָד֜וֹל בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֘ מִמֶּ֒נִּי֒ וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֨נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אוֹתָ֖ךְ בַּֽאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתּ֑וֹ וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָֽרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים."
גבר צעיר שהסביר לפרעה שהוא לא באמת יכול לפתור את חלומותיו. "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי:  אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה."
כך, בפשטות.
ופרעה, ש"נדבק" מיוסף בהבנה הזו שואל את עבדיו בהתפעלות: "הֲנִמְצָא כָזֶה--אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ."

יוסף, בגלות הראשונה שלנו, גלות מצרים, הניח את היסוד החשוב עבורנו ונתן ליהודים בכל הדורות ובכל הניסיונות כוח לקרוא בשם ה' ולדבוק בו ובמצוותיו, גם אלה הלא מובנות ולא הגיוניות.

בנירנברג דלקה השבוע חנוכייה מוזהבת שנחמסה לפני 84 שנים.
ובעולם כולו האירו חנוכיות באור יקרות.
וגם בזמן שהמוני אנשים ישבו מול מסכים וצעקו "גול!" רבים מהם נשאו תפילה חרישית לאלוקי ישראל שיעזור  לקבוצה שהם אוהדים לנצח.
חלף רק יום והמונדיאל הסתיים, אבל קול התורה נמשך ונמשך, ויהודים רבים, גם אלה שאינם מברכים כל השנה, עמדו ובירכו על הדלקת נר החנוכה, הזכירו את שם ה' והמשיכו בכך את דרכו של יוסף ואת דרך המכבים.

עם ישראל חי ופורח למרות הניסיונות לכבות את הגחלת או לעמעם את אור ה'.
עם הַנֶּצַח ממשיך לְנַצֵּחַ, גם בימים שחשכת הצרות מאיימת להשכיח את התקווה בטוב הנגלה והנסתר ואת ההבנה שהכל לטובה והכל מאתו יתברך.

שבת שלום והמשך חנוכה שמח