חג שבועות – קבלו את החתן והכלה במחיאות כפיים סוערות | ניר אביעד

מעמד מתן תורה הומשל, כידוע, לחופה בין הקב"ה ועם ישראל. כמו כלה הסופרת שבעה נקיים, כך גם אנחנו ספרנו את ספירת העומר שבעה שבועות וכעת אנחנו עומדים כפסע מלפני החופה והקידושין. אותו מעמד איננו היה אירוע היסטורי חד פעמי שקרה לפני 3,333 שנה בדיוק לאבותינו, אלא מהווה מבחינה רוחנית חוויה שחוזרת על עצמה מידי שנה ושנה בזמן הזה. את שם החג ניתן לקרוא גם בשם "חג השְׁבוּעוֹת" על שם השבועה שנשבע לנו הקב"ה להיות לנצח בניו האהובים והשבועה שנשבענו אנחנו לו בחזרה לקיים את תורתו ולבטא בדרך חיינו את אורו בעולם.

כל זוג יודע שאחרי אי אלו שנות נישואין יש נטייה טבעית ומסוכנת לראות בקשר כמובן מאליו עד כדי שחיקה ושיכחת הסיבה הראשונית שהביאה אותם לקשור גורלם זה בזה. לא אחת רואים זוגות שהתחילו מתחת לחופה עם ניצוץ וברק בעיניים ומצאו עצמם במקרה הטוב משמרים על הריטואלים הבסיסיים לאחזקת הזוגיות בחיים ובמקרה הפחות מוצלח מדמיינים שהם עשו טעות ושאותם ניצוצות וברקים מחכים להם בכלל עם פרטנר אחר. אם אחד הצדדים מרגיש שאין לו ברירה והוא אנוס להיות עם בן זוגו באופן טבעי הוא יעשה את המינימום ההכרחי עבור אותו הבית ובכל הזדמנות שתהיה לו ישמח לבלות מחוצה לו. בעבור בן זוג אהוב נהיה מוכנים לטוס גם לצד השני של כדור הארץ ולהוריד בעבורו את הירח, בעוד שבקשר עם אדם רחוק גם אם הוא יהיה עימנו באותו החדר לא באמת נבחין בו ובצרכיו.

עוד באתר - מחיי הדת בנס ציונה 

בהקבלה, אפשר להיות אדם דתי המקפיד על קלה כבחמורה, אבל בתוכו עמוק פנימה משהו בלב כבוי. הוא יאכל כשר למהדרין, כמובן ישמור שבת, יניח תפילין מהודרות ויתפלל 3 פעמים ביום במניין, ובכל זאת אם ידחקו אותו לפינה והוא יענה בכנות הוא יגיד שאם היה לו כסא מפלט מכל העול הזה הוא שמח לשבת עליו.
עם יד על הלב, לדעתי כל אדם שומר ותורה ומצוות יכול למצוא בתוכו שמץ מינהו מאותן התחושות. כמובן שהמינון יהיה שונה מאדם לאדם וכמובן שבמכלול השיקולים רוב רובם יעדיפו לשמור על אורח החיים הדתי והאמוני מתוך הבנה שזוהי האמת ובעבורה הם מוכנים לשלם במחיר המאמץ והויתור על מה שלעיתים נראה יפה ונוצץ יותר, ובכל זאת – נשאלת השאלה: מדוע זה כך? האם נגזר עלינו להרגיש מידי פעם את הריחוק הזה, ובעיקר – איך מחדשים את האש שהיתה שם בהתחלה?

את התשובות לשאלות אלה אנחנו מקבלים בחג השבועות, חג השְׁבוּעוֹת. מבחינה מסוימת זה מזכיר את אותו הזוג שעול הפרנסה, הררי הכביסה וחשבונות החשמל והמים הלא משולמים השכיחו מהם לרגע את אותה להבה ראשונית שוודאי דלקה. אותו זוג משכיל מידי פעם לעלעל ביחד באלבום התמונות מהחתונה, לצפות בסרט בו הטבעת מונחת והכוס נשברת, להיזכר בדייט הראשון ובפרפרים שבאו בעקבותיו, בהריון ובלידה הראשונים ובשאר החוויות שחיברו ביניהם. בכוחה של הנוסטלגיה לבדה אין בכדי להחזיק אותם ביחד, אבל כן בכוחה להזכיר את אותו ניצוץ ראשון ולהדליק אותו מחדש.
דוד המלך, שחג שבועות היה יום פטירתו, כתב בתהילים: "ואני קרבת אלוקים לי טוב" ו"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". הבעש"ט, שיום פטירתו היה גם כן בחג שבועות, נהג לברך תינוקות רכים שנולדו: "שתזכה להיות יהודי עם לב חם". להיות יהודי של דקדוק במצוות זה דבר נחמד, אבל להיות יהודי שעושה זאת עם לב חם זה כבר דבר גדול.
בחג שבועות, אם כך, אנחנו לא רק אוכלים עוגות גבינה ופשטידות בצל מוקרם, אלא חשוב הרבה יותר – מחדשים את שבועת האהבה שלנו כלפי ריבונו של עולם. אנחנו מזכירים לעצמינו שהרבה מעבר לכל אותם "אלפי זהב וכסף" נוצצים שהעולם הזה מנסה לשכנע אותנו שהם הם הסיפור ישנו האושר הגדול באמת שהוא "קרבת אלוקים לי טוב". קרבת אלוקים פרושה יכול להיות לעשות את אותם הריטואלים שאנו במילא עושים, אך הפעם עם לב יהודי חם.

אחד הכלים שקיבלו לחיבור המחודש בחג שבועות הוא הקריאה במגילת רות המופלאה. לחיבור בין הגיורת האמיצה וחג מתן תורה מספר הסברים, כאשר בראש ובראשונה סיפורה של רות מהווה מודל לקבלת התורה ולנכונות לכרות את הברית עם הקב"ה, על כל תנאיו וסעיפיו. במעמד הר סיני עמד העם כאיש אחד בלב אחד ואמר "נעשה ונשמע". קודם נעשה ואח"כ נשמע, בדיוק באותה המסירות וההתמסרות שקיבלה על עצמה רות. כזכור, רות הייתה נסיכה מואביה מבית מיוחס שחוותה חיי שפע חומרי בארץ מולדתה, אולם החליטה לעזוב את עולם החומר וללכת מארצה, ממולדתה ומבית אביה אחר אמונתה בבורא עולם (בדיוק כמו היהודי הראשון, אברהם אבינו). על מנת לקבל את התורה ולהתקרב אל הבורא על אבותינו היה להקריב את העולם הישן שלהם, את ההרגלים, היצרים ודפוסי המחשבה. מהבחינה הזו מעמד מתן תורה וסיפורה של רות מהווים קריאה זהה עבורנו לשוב ו"להתגייר" ולקבל עלינו את התורה כל שנה וכל יום מחדש באותה ההתלהבות ובאותה המסירות של אברהם העברי כשכל העולם היה בעבר אחד והוא בשני, של אבותינו למרגלות הר סיני ושל רות בערבות מואב.

הדרך לקרבת אלוקים עוברת דרך נאמנות. נאמנות לציווי התורה, נאמנות לעם שלנו ונאמנות לנקודה העצמית והפנימית שקיימת בכל אחד מאיתנו הלא היא הנשמה. אלימלך, עליו מספרת המגילה, היה מעשירי המדינה, אשר עזב את הארץ והאומה ועבר יחד עם אשתו וילדיו למואב מפני שהוא מאס בכל אחיו היהודים הנזקקים שוודאי התדפקו על דלתו בשנות הרעב ששרר אז בארץ. במקום לעשות חסד עם בני עמו הוא בחר לקשור גורלו עם אותם מואבים, הזכורים לנו מימי הנדודים של עם ישראל במדבר עת הם סירבו לקבל פנינו בלחם ובמים ולעשות חסד בסיסי עם הזקוקים לכך. לעומתו, עמדה רות, סבתא רבא של דוד המלך, אשר כל כולה נאמנות וחסד. "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבר. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ…". הסולם אל אלוקים, מלמדת אותנו רות, לא יכול להגיע השמיימה אם קודם כל הוא לא ניצב כאן בארץ, כאשר יסודותיו הם שכם תומכת, מילה טובה, אכפתיות ואמפטיה לזקוקים להם.

חג שבועות שמח, ניר אביעד