ט"ו בשבט – "ואני ראיתי ברוש"... עם ניר אביעד

חז"ל כתבו שט"ו בשבט הוא הזמן בו "השרף מתחיל לעלות באילנות", כלומר אותו כח חיים שיש בעצים ושנותן בהמשך את האפשרות לעלים, לפרחים ולפירות לצמוח מתחיל לזרום ולהפיח חיים בעת הזאת. המתיקות של הפרי באה ישירות מהשרף, וכאשר השרף נמצא בהתעוררות אז מבחינה רוחנית טעמו למעשה הוא כטעם הפרות העתידיים עצמם.

בעולם פנימיות התורה זוהי נקודה משמעותית מאוד. כולנו זוכרים כיצד ביום השלישי לבריאה ה' ציווה על האדמה: "תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי", אולם היא לא נהגה כך והוציאה: "עץ עושה פרי". כלומר בניגוד לרצונו של הקב"ה שיהיה טעם העץ כטעם הפרי וגם העץ יהיה ראוי למאכל, האדמה והעצים לא מילאו את מבוקשו. ביום זה, אם כך, העצים חוזרים אל שורש תיקונם וחיים את ייעודם המקורי האמיתי.

אם נקביל זאת לעולמם של בני האדם, אזי הפירות אלה המעשים החיצוניים שלנו. כשאדם הוא "עץ פרי עושה פרי" כל אישיותו, פעולותיו ועולמו מבטאים חיבור פנימי עמוק לתפקידו בעולם, וניכרת עליו מתיקותה של נשמתו. לעומתו, ישנם אנשים הפועלים שלא מתוך בחירה אמיתית בכל רגע מחדש, אלא מתוך "טייס אוטומטי", הכרח החיים והרצון ללכת בתלם ולשרוד.

אותם אנשים יכולים להניב פירות כאלה או אחרים, אבל משהו במתיקות פירותיהם יהיה חסר.
חודש שבט מזמין אותנו לחוש את התעוררות השרף מבפנים, לטעום את הפנימיות של מי שאנחנו באמת, להיזכר ברצונות הכמוסים והעמוקים שאולי הדחקנו בדרך ולשאול את עצמינו איזה פירות, רצונות ומאוויי לב אנחנו רוצים להצמיח.

התכונה שאולי בולטת יותר מכל בעצים בכלל, ובעצי פרי בפרט, היא הנתינה האינסופית ללא החישובים האינטרסנטים של "מה יוצא לי מזה". חכמי הקבלה לימדו אותנו כי טבע העולם הוא "לקבל לעצמו", כלומר כל בריה ובריה (ובני האדם בראשם) מונעים מתוך המרדף אחר הנאות אישיות וסיפוק צרכים, כאשר תיקון העולם עובר דווקא דרך התגברות על אותו יצר אגואיסטי מולד ונתינה לזולת.

להבדיל מבני האדם העסוקים בשיקולים אישים ומחשבות של עלות מול תועלת, העצים פשוט משפיעים מטובם לעולם בלי הציפייה לקבל בחזרה. האחד נותן צל ביום שמש קופחת, השני מספק חומרי גלם לסלט פרות עסיסי והשלישי ישמש ליצור נייר טואלט תלת-שכבתי או כוננית ספרים בסלון. בבואנו אל ט"ו בשבט הקרוב עלינו להתבונן בעצים ולנסות ללמוד מהם את סוד הנתינה והדרך לרצות לשמח ולהעשיר את הסובבים אותנו.

המהות של כל עץ הוא הפרי היוצא ממנו. כל שאר אבריו מכוונים למען משימה זו. העצה (מלשון עץ) שנוכל לקחת מהעצים בחגם היא לשאול את עצמנו מהם הפרות שאנחנו משאירים לעולם אחרינו? אם נתבונן במה שמרשים את רובינו אצל בני אדם אחרים נגלה שלרוב אנחנו מתפעמים מהצלחות חומריות כגון משרה טובה, בית גדול או רכב חדש, ונמשכים אל אותם "מצליחנים" בחומר. למרבה האבסורד, אחרי מאה ועשרים שנה, כשאדם נפטר מהעולם אף אחד כבר לא מתרשם ממה שהוא קנה וצבר, וכל שמדברים עליו הוא על מידותיו.

האם הוא היה אדם נעים הליכות? האם הוא היה בעל ואבא טוב? האם ניהל את עסקיו ביושר? בספר הזוהר כתוב שבט"ו בשבט העצים נידונים על מעשיהם בשנה החולפת (כמו יום כיפור שלנו). גם עבורנו זו יכולה להיות הזדמנות טובה לעצירה ולבדק בית בהם נשאל את עצמנו מהם הפרות שאנחנו רוצים שיצאו מאתנו ומהי המורשת שחשוב לנו להשאיר אחרי מאה ועשרים שנה. אדם שחי בהווה מתוך מחשבה על הנצח הוא אדם שחי עכשיו באמת.

מעבר לכך, ניתן ללמוד מהעצים גם את סוד המחזוריות וההתחדשות. לעיתים גם העלים שלנו נושרים ואנחנו חסרי כוחות. לא צריך להיבהל. הירידה היא חלק מהעלייה העתידית. גם אצלינו, בזמן בו בחוץ רואים קור ותרדמה עמוקה, במקום הנסתר מהעין, יכולים להתחדש כוחות חיים המחכים בסבלנות לזמנם לפרוץ ולהתבטא. אדם שמבין זאת משכיל לקבל את הזמנים בהם הוא אינו בשיאו בהבנה וסבלנות כלפי עצמו.

בנוסף, על מנת להתקיים העץ זקוק לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש. בני אדם, בדומה, זקוקים גם הם לאותם התנאים:

אדמה: אין חיים בלי שורשים. כדי ליהנות מפרותיו של העץ יש לנטוע את השתיל באדמה פורייה ויציבה, אשר תספק מזון לצמח ומקום להתפתחות השורשים. הדבר נכון גם לגבי בני האדם, אשר זקוקים לבסיס יציב בדמות אהבה ושייכות. אדם יכול להיראות כמצליחן כלפי חוץ, "צמרתו מלאה" ויש לו מכל טוב, אולם אם שורשיו דלים ואין לו קרקע יציבה מתחת לרגליו החיים עלולים לזמן לו אתגרים שהוא לא יוכל להתמודד איתם.

הכוח העיקרי שמניע את האנושות אינו כסף ומין, כפי שסיפרו לנו, אלא הצורך והרצון באהבה. מי שיתבונן בפעולותיו ורגשותיו יגלה שהוא מחפש שיקבלו אותו, שיתנו לו מחמאה ומילה טובה, שיהיה מי שיקשיב לסיפוריו ושתהיה לו שייכות חברתית מוגדרת. שלמה המלך כתב 'שיר השירים': "חולת אהבה אני"– חולת מלשון חלול. כולנו חלולים (חסרים) באהבה ומחפשים משפחה וחברים להשלים את שחסר לנו.

מים: מי גשמים נספגים באדמה ובאמצעות מערכת מסועפת של שורשים מגיעים אל גזע העץ, ענפיו ועליו. בדומה לעץ, גם גוף האדם מורכב מכ-70% מים, וללא המים, המסמלים את יסוד הרגש, האדם מתייבש ומאבד כיוון. התורה עצמה משולה למים, שכן הן הגשם והן התורה יורדים מהשמיים ומרווים את הצמאים. בעוד המים מחיים את הרובד הפיזי, התורה והמסרים הנפלאים שבה מעניקים לנו את החיות הרוחנית.

אוויר: הקב"ה מחייה את הצמחים ע"י האוויר המספק להם את התנאים הנחוצים להם לתהליכי הנשימה וההתחדשות. בפרשת בראשית התורה מתארת כי ה' יצר את האדם באופן דומה – "וייפח באפו נשמת חיים". הנשימה מסייעת לנו להתחבר אל הנשמה.

אש: כל עץ זקוק לאש (אור השמש) כדי להתפתח, כאשר אנרגית האור הנקלטת מפעילה תגובה כימית החיונית לצמיחתו. כמו העצים, כך גם בני אדם זקוקים לאותו אור וחום, אשר במקרה שלנו בא לידי ביטוי במערכת רגשות בריאה וחיובית. אדם שגדל בסביבה ומשפחה קרה בה הרגשות מופנמים מתפתח להיות אדם המנותק משורש נשמתו. בתור בני אדם אנחנו משוועים לחיוך פשוט, למילה טובה ולטפיחה על השכם, ולכן לא בכדי אנחנו נמשכים ל"אנשים חמים".

רבים מחפשים הזדמנות סמלית שתיתן להם כח להתחלה חדשה. מהבחינה הזו ט"ו בשבט זהו מועד נפלא לקבל על עצמינו התחדשות בכל תחום בו אנחנו חפצים.

שנשכיל לגדול, לצמוח ולפרוח, ושנזכה לברכתו של דוד המלך בספר תהילים: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל. וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ".

זמני כניסת שבת ופרשת השבוע - כל שבוע באתר נס ציונה נט המקומון המוביל בעיר!