יום העצמאות – שלב הינקות מאחורינו,  ומה הלאה? | ניר אביעד

יום העצמאות – שלב הינקות מאחורינו,  ומה הלאה? | ניר אביעד

רק לפני ימים ספורים ציינו את יום הזיכרון לשואה ונזכרנו בחשיבותן של העצמאות והיכולת להגן על חיינו בכוחות עצמינו. לא כולם יודעים זאת, אולם בכל מלחמות ישראל ביחד נהרגו פחות חיילים ואזרחים מאשר נרצחו יהודים ביום אחד באושוויץ!!! לדעתי די בנתון מדהים זה כדי לקחת נשימה עמוקה ולזכור כמה ברי מזל אנחנו.

כדי להדגיש את גודלה של המתנה שנקראת "מדינת ישראל" כדאי להיזכר בסיפור הנפלא על "האדמו"ר מסדיגורא", הרב החרדי המפורסם, אשר נהג בשנים הראשונות לייסודה של המדינה להגיע בכל יום עצמאות אל בית הכנסת הגדול בתל אביב ולהתפלל בדבקות ובכוונה גדולה. לאחר תפילת העמידה אמר הרב יחד עם הקהל את ה'הלל' (מנהג שלא התקבל על כל הרבנים החרדים) ובסיומו יצא עם המתפללים לרחבת בית הכנסת ורקד עימם בהתלהבות עצומה.

כל מי שראה זאת העיד ששמחתו הייתה שונה ומיוחדת והיא לא הייתה שגרתית ורגילה. הייתה זו שמחה שנבעה מעומק נשמתו, ממעמקים לא ידועים ומוכרים. כתשובה לשאלת אחד המתפללים לפשר העניין סיפר הרב הצדיק שכאשר התגורר בעיר וינה שבאוסטריה, נכנסו הנאצים ימ"ש והתחילו להציק לקהילה היהודית שגרה במקום בצורות שונות ומשונות, ומשום שהוא שימש כרב הקהילה הם בחרו בו כ"דוגמא מהלכת" של ביזוי והשפלה. הם נתנו בידיו מטאטא גדול וציוו עליו לטאטא את רחובות וינה לכל צחוקם. בנוסף, נתנו לו דגל נאצי ופקדו עליו לקבוע אותו על אחד מן הבניינים הגבוהים בעיר.

"לא הייתה לי ברירה" – המשיך וסיפר בקול בוכים – "לקחתי את המטאטא ואת הדגל וביצעתי את אשר פקדו עלי תוך כדי ביצוע פקודת הרוע והרשע. זקפתי עיניי השמיימה והתחננתי לבורא עולם שיזכני לטאטא את רחובותיה של ארץ ישראל, כמו גם להניף את דגלה של ישראל על אחד מבנייניה הגבוהים. ואכן, בדרך ניסית ביותר, ובזכות רחמיו וחסדיו הגדולים של הקב"ה, זכיתי להגיע לארץ הקודש לאחר שעברתי את 'התופת הנאצית' וכעת אני מקיים 'הלכה למעשה' את אשר נדרתי. מאז, בכל יום עצמאות בהגיע יום חשוב וקדוש זה, אני קם בשעה מוקדמת, לוקח מטאטא ומטאטא את הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. בנוסף, אני לוקח את דגל הלאום וקובע אותו על אחד מהבניינים. לאחר מכן, מגיע אנכי אל בית הכנסת בלב רוטט, ומודה ומהלל את האל על שזכיתי לחיות במדינת היהודים".

כולנו זוכרים את הכרזתו הדרמטית של בן גוריון לפני 73 שנה בדיוק: "אנחנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". מה המשמעות של "מדינה יהודית"? יש שיגידו ש"מדינה יהודית" פרושה מדינה שרוב תושביה הם יהודים, אבל ההגדרה האמיתית הינה מדינה שבה מתממשים ומיושמים העקרונות, התכנים והערכים היהודיים, שהעם שלנו נושא עמו כל כך הרבה שנים – חסד, אכפתיות, אמונה ותקווה. דורות על גבי דורות חיכו וציפו ולא זכו לחיות במדינה יהודית משלהם, ואילו אנחנו זכינו. זכות זו מחייבת אותנו לחיות ערכים אלה בפועל. במשך כל שנות הגלות יכולנו להביא את התורה ומצוותיה לידי ביטוי בחיים הפרטיים בלבד (או לכל היותר בקרב הקהילה הקטנה שבכפר/עיירה), ואילו כיום יש לנו את אפשרות הפז להראות לעולם כולו כיצד מתנהלת מדינה שלמה שתורת ישראל היא כנר לרגליה.

תפקידינו כעם הוא להאיר את הדרך, להיות "עם סגולה" במובן הכי עמוק ואותנטי של המילה – להביא סגולה לעולם, להביא נחמה, משמעות ואמת. זוהי הסיבה האמיתית שהקב"ה נתן לנו את המדינה היקרה הזו ובזה אנחנו נבחנים. פעמיים בעבר לא עמדנו במבחן ונשאנו בתוצאות המרות. הלוואי והפעם נלמד מניסיונות העבר ונעשה את הדברים נכון. 73 השנים הראשונות הן בגדר תקופת הינקות. עכשיו אנחנו נכנסים לשלב החשוב באמת והדברים בידינו. השינוי לא יבוא מהפוליטיקאים ולא מכוכבי התרבות למיניהם. השינוי יבוא מלמטה – ממני וממך. אם כל אחד ישכיל בחלקת האלוקים הקטנה שלו לעשות "אוויר טוב", להפיץ חום ואהבה ולהתנהג ביושר, הגינות והתחשבות לבסוף נזכה לעצמאות אמיתית.
 
בספר דברים נאמר על עם ישראל "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן - וַיִּבְעָט". פרוש הדברים הוא שברגע שעם ישראל מרגיש מספיק בטוח בעצמו ובקיומו הוא שוכח את דרך הישר בעיני השם ובועט בדרכי האמת והמוסר שקיבל. אוטונומיה יהודית בארצנו אינה דבר חדש. פעמיים בעבר ישבנו כאן ופעמיים גורשנו ונפוצנו לכל עבר. 

יום העצמאות, אם כך, זו הזדמנות לבדק בית ולשינויים הנדרשים במטרה להימנע חלילה מחורבן נוסף. לעניות דעתי, בראש ובראשונה יש לשוב ולדון במצוות אהבת הזולת, שכה הייתה חסרה בימי בית שני, ושחסרונה הביא בסופו של דבר לחורבן הנורא ולגלות בת 2000 שנה. רבים חושבים בטעות שהאיומים האמיתיים על קיומנו הם הפצצה האיראנית, הטילים מלבנון או האנטישמיות המודרנית, אולם האמת היא שהאיום המוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג, בשנאה, בלשון הרע ובסכסוכים הפנימיים בנינו. מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח ישועה גדולה. 

בהקשר זה נגעו בי מאוד דבריו השבוע של הרב הראשי לישראל לשעבר וניצול השואה הרב לאו – "אנחנו אלופים בלמות ביחד, אבל בקושי טוראים בלחיות ביחד"
 
ישנם כיום אנשים וזרמים מחשבתיים במדינתנו, אשר האג'נדה המוצהרת או הסמויה שלהם היא למחוק את היחוד הלאומי-תרבותי-דתי שלנו ולהיות "אומה ככל האומות". בעיניהם "עם סגולה" ו"אור לגויים" זוהי המצאה אנושית ומשקולת כבדה מידי שעדיף להפטר ממנה.

החלום שלהם הוא לחיות כמו אמריקאי/גרמני/אנגלי/איטלקי. מבחינתם סמלי התרבות שאנו נושאים עימנו 3,000 שנה ארכאיים ומיושנים, ועל כן יש להחליפם ב"תרבות המערבית הנאורה". אני שומע בכאב דעות אלה ונזכר בספר 'משלי' בו נכתב: "באין חזון – יפרע עם". 'חזון' פרושו חיבור לרוח ולסיפור גדול יותר מהכאן והעכשיו. כשאלה לא קיימים נשארים רק האינטרסים האישיים ומשם הדרך לאובדן הלכידות החברתית קצרה ביותר. בעיניי, מבחינה חברתית הגענו לנקודה קריטית שבה הכרסום בזיקה היהודית ממש מסכנת את עצם יכולתנו להתמודד עם האיומים החיצוניים והפנימיים של התקופה. כפי שהמשימה של הדור הקודם היתה מלאכת כיבוש הארץ ובנייתה הפיזית, הרי תפקידנו הוא להשקיע את כל כוחנו ומרצינו בבניין הרוחני של העם, ועל כן יש להרבות באהבה ובאמונה.

כל אחד צריך לעצור עכשיו ולחשוב מה הוא עצמו יכול לעשות כדי לקרב את האחדות והאחווה בעם ישראל. זה לא חייב להיות משהו פומפוזי כפתיחת מוסד חסד חדש. גם קבלות שבלב להגיד תמיד "שלום" ו"בוקר טוב" לכל שכן בבניין, לתת לכל נהג שחפץ בכך להשתלב בנתיב, להקפיד על זריקת אשפה אך ורק בפח ולהפחית את גובה הלהבות בתגובות בטוקבקים הן יקרות וחשובות.

חג עצמאות שמח, ניר אביעד