יום ירושלים – הלא לכל שיריך אני כינור | ניר אביעד

ואולי זוהי בעצם התשובה. בירושלים פשוט להתחבר לסיפור הגדול שהתחיל מבראשית ונמשך אל הנצח. הינה ממש לכאן הגיע אברהם אבינו עם יצחק בנו ובידו המאכלת, ופה מולי הניח יעקב את ראשו וחלם על סולם ומלאכים. מעבר לפינה ישב דוד המלך וכתב את מזמורי האהבה והתהילה, ושלמה בנו הנאמן בנה את בית המקדש ונטע שדות ופרדסים.

כאן על האדמה הזו עמד ירמיהו וחזה את החורבן, ולאחריו ניצב ישעיהו בדברי פיוס וניחומין. בשביל הזה שלרגליי צעדו המכבים הגיבורים בדרכם לגלות פח אחד קטן ולאחר מכן שעטו לגיונות הרומאים בפקודת הרס וחורבן. אם מקשיבים היטב עוד שומעים את צחוקו של רבי עקיבא בראותו שועל מהלך בקודש הקודשים ואת פסיעות רגליהם של תלמידי הרמב"ן והגר"א השבים אחרי מאות בשנים אט אט לביתם. מכאן אפשר להקשיב לנאקות הכאב של רבבות האסירים מאשוויץ ושאר מחנות הריכוז עת עמדו כחושים ומוכים ומבעד לגדרות התיל השקיפו למרחקים והמילה "ירושלים" על שפתותיהם, כמו גם את שאגות השמחה של רבים מבניהם של אותם ניצולים שזכו להגן על מדינתם וכצנחנים פרצו אל הכותל וסגרו מעגל משפחתי ולאומי בן אלפיים שנים.

לכל הטורים של ניר אביעד באתר נס ציונה נט 

המילה "ירושלים" היא מעין מילת קוד שנתן לנו הקב"ה המרמזת על המקום הפנימי, העמוק והקדוש ביותר שקיים בכל אחד מאתנו. כידוע, בכל יהודי ישנו "ניצוץ אלוקה ממעל" שהוא ממש חלק קטן מהקב"ה בכבודו ובעצמו. כאשר אנחנו מסוכסכים עם עצמינו ומפנים עורף אל האמת האישית שלנו ואל האמת של הבורא - את ירושלים שבתוכנו חוצה חומה, אוהביה מושלכים לגולה וזרים שולטים בה.

לעומת זאת, כאשר אנחנו מחוברים אל עצמינו ורגשותינו, יכולים להבדיל בין עיקר וטפל וטוב ורע ומחוברים לדרכו של הקב"ה, אזי ירושלים שבתוכנו הולכת ונבנית.  

האיחוד בין חלקי העיר המזרחים למערבים, שארע במלחמת ששת הימים, הוא עוד חוליה בשרשרת ארוכת הימים של אחדות ירושלים. אחד מתפקידה העיקריים של ירושלים הוא לקבץ את כל ישראל ולאחד אותם סביב רעיון ומטרות משותפים.

כך היה שלוש פעמים בשנה בזמנים בהם בית המקדש היה קיים והמוני ישראל עלו לרגל ופגשו אחד את השני, וכך, בתקווה ובשאיפה, אמור להיות גם כיום כשכולנו נתגבש ונתאחד סביב הקדושה שירושלים מייצגת. מהבחינה הזו ירושלים היא לא רק ירושלים המאוחדת אלא היא בעיקר ירושלים המאחדת, כפי שנכתב בתהילים: "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו", והסבירו חז"ל: "עיר שחוברה לה יחדיו - עיר שמחברת ישראל זה לזה".
 
לצערנו, למרות כל זאת, ולמרות התמונה האידאית שאנו רוצים לייחס לה, המתבונן בתולדותיה של ירושלים רואה שלא תמיד, אם לנקוט בלשון המעטה, העיר אכן "חוברה לה יחדיו". הפילוג והמאבקים לא היו רק בנינו לבין אויבינו, אלא, חמור ומצער אף הרבה יותר מכך -  גם בתוך הציבור היהודי פנימה, ויעידו על כך קירותיה הרצופים בפשקווילים וכרוזים, נידויים והחרמות.

ההיסטוריה של העיר מעידה שבכל פעם בשלושת-אלפים השנה האחרונות כשהעם היה מפולג ומפוצל העיר "הקיאה" אותנו מעליה ושלחה אותנו לגלות כזו או אחרת. כשבמעשינו, מחשבותינו ורגשותינו אנו לא ראויים לקדושתה, אנחנו מוצאים עצמינו מחוצה לה. תובנה זו צריכה לשמש קריאת אזהרה לכולנו. ניתן לראות כיצד גם היום אויבינו (המוצהרים, וכמוהם גם אלה שמתחפשים לידידים) מנסים לנצל את העובדה שאנחנו משוסעים כדי לסלק אותנו שוב מהעיר מתוך קריאתם הנכונה את המפה שירושלים מהווה את הלב והשורש של האומה.

"לשנה הבאה בירושלים הבנויה" אנחנו שרים בסוף קריאת ההגדה בליל הסדר ובהזדמנויות משמחות אחרות. זה לא כסתם עוד שיר מורשת, ולא כעוד סיסמה שחוקה. מדובר באמונה, בתקווה ובתפילה בת ארבע מלים. זו תפילה הבוקעת מעמקי הנפש היהודית ועולה השמימה. תפילה לעתיד טוב יותר, בקשה לגאולה, בקשה לשינוי, לקירוב לבבות, להשראת השכינה, לחידוש ימינו כקדם.

ביום העצמאות חגגנו את הנס הגדול של עצמאותנו וחזרתנו למצב הטבעי והנורמלי של עם ישראל כעם ריבוני היושב בארצו. ביום ירושלים, לעומת זאת, אנו נקראים לעלות קומה ולהתחבר לתוכן הפנימי והרוחני של תהליכי הגאולה העוברים עלינו, ולחבר בחיינו את קדושת השכל והלב וקדושת המעשים גם יחד. יום העצמאות הוא יום ההולדת של המדינה, אך לשם מה נודלה בכלל מדינת ישראל? מה מטרתה ומה מגמתה? את התשובה נותן יום ירושלים – "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

יום העצמאות מבטא את הגאולה הפיזית-שלטונית-מדינית של האומה, אולם יום ירושלים מוסיף קומה ומבטא את הגאולה הרוחנית, שהיא תכליתה האמיתית של הגאולה הפיזית.  איחוד שני חלקי העיר וחזרתנו למקומות הקדושים פרושו ששבנו כעם למהותנו הפנימית העמוקה! כמובן שהמשימה לא הושלמה במלואה ואנו מחכים לבניין בית המקדש, אולם התהליך המהותי כבר החל.

בכל פעם שאני רוצה לאוורר את נפשי הדאובה, לנשום קדושה או סתם להלך כשיכור בסמטאות אני עולה לירושלים. שלוש-ארבע  שעות של אוויר הרים צלול כיין עם תפילה מעומק הלב בכותל ואני כמו חדש. לא רק הרכב שלנו זקוק מידי פעם ל"טיפול עשרת-אלפים" – גם הנשמה! הביטוי השגור "לעלות לירושלים" מעיד יותר מכל על אופייה של העיר ועל התהליך הרוחני שנדרש לעבור כל המבקר בה. אנחנו נדרשים לעלות, להתעלות, להיות מעל לרגיל והמוכר.

אנחנו צריכים להיות טובים יותר כדי להיות ראויים להיות בין מבקריה וכדי לספוג את אורה.
ירושלים בעבורי זה מסע קולינרי בשוק מחנה יהודה, סיור חנוכיות מאיר בסמטאות הרובע היהודי ובשכונת נחלאות, התפעמות מגן החיות התנ"כי הנפלא, קפה טוב באחד מבתי הקפה במושבה הגרמנית, סיור טעון בגרון חנוק מדמעות ביד ושם, התבשמות מהריח ומהיופי בגן הוורדים, שמיעת בליל שפות של תיירים מכל העולם, וכמובן השתתפות בשיעור תורה באחד מעשרות הישיבות והכוללים הרבגוניים שבה ותפילה לילית בכותל בימים הנוראים. אבל מעל לכל אלה – ירושלים בעבורי זה התחושה ששם אני קרוב קצת יותר לקב"ה ואל עצמי.

לצערי, משיחות עם חברים ומכרים ומעלעול בעיתונים אני מרגיש שמעמדה וערכה של ירושלים מתחיל בשנים האחרונות מעט להישחק. לאט לאט רבים מאבדים את ההבנה ואת האהבה לירושלים ולקדושתה. כשיהודי אמר לפני מאה שנה בגולה את שמה הוא אמר זאת בעיניים מצועפות ובלב מלא געגועים וכיסופים עמוקים. כיום, ירושלים נתפסת כעיר של ממשל וכעיר של טיולים מבית-הספר היסודי וסיורי תרבות בצבא, ולכן תפילתי היא שמילים אלה יגיעו ללב קוראיי ויהדהדו בין חדריו. צאו לטייל בה ומובטח שתחזרו עם מבט מאוהב בעיניים. באחריות.

יום ירושלים שמח, ניר אביעד