יונה, ממה בדיוק אתה בורח? | ניר אביעד

יונה, ממה בדיוק אתה בורח? | ניר אביעד

לשאלה מדוע חז"ל תיקנו לנו לקרוא דווקא ביום כיפור את ספר יונה יש מספר השערות. לעניות דעתי, מעבר לעיסוק המובן בסוגיית התשובה של אנשי נינוה, המטרה הינה לעורר אותנו למחשבה על היעוד והשליחות שכל אחד מאיתנו כפרט, וכולנו יחדיו כעם, נדרשים להם בשנה החדשה שזה עתה נפתחה.

בימים קדושים אלה של תחילת השנה נקבעת, כידוע, קצבת החיים שנקבל לשנה הקרובה. מה פשר אותה קצבת חיים? מה המשמעות העמוקה של תיאור המשנה על ספרי הצדיקים והרשעים שנפתחים ושכל אחד מבאי העולם נכתב בהם לחיים או למיתה בהתאם למעשיו בשנה החולפת?
סוגייה זו מעוררת תמיד לשאלה האם ייתכן שצדיקים גדולים כדוגמת משה רבינו, דוד המלך ורבי עקיבא היו רשעים בשנה בה הם מתו? או מאידך רשעים גדולים כדוגמת היטלר ימ"ש היה צדיק בשנים הקודמות למיתתו? התשובה היא כמובן שלילית, כך שכנראה שהמהלך הרוחני בו אנו נמצאים בימים אלה עמוק ומורכב הרבה יותר.

לפני שננסה להבין כל זאת, כדאי להיזכר בגיבור נוסף של ימים אלה – יוסף הצדיק, אשר בניגוד ליונה הנביא, שניסה בכל דרך לברוח משליחותו, נראה כי היה מחובר בכל מהותו למשימה שקיבל.
הגמרא, כידוע, מתארת שיציאתו של יוסף מהכלא המצרי והפיכתו למשנה למלך הייתה בראש השנה. בזכות מה זכה יוסף למעבר החד ובזכות מה הוא זכה לתואר הייחודי "הצדיק"? מסבירים המפרשים שכל זאת היה בזכות יכולתו להתגבר על יצרו בניסיון עם אשת פוטיפר ובזכות יכולתו להתעלות על רגשות הכעס והנקמה הטבעיים ולסלוח לאחיו גם אחרי שהם ניסו להורגו ומכרוהו לעבד. מהו סוד כוחו? איזה תעצומות פנימיים היו קיימים בו ומה אנחנו הקטנים יכולים ללמוד ממנו? נראה שיוסף פשוט היה מחובר בכל עומקי הנפש לשליחותו בעולם, כפי שהוא עצמו אומר לאחיו לאחר המפגש המרגש: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי השם לִפְנֵיכֶם". יוסף השכיל להבין שמטרת ירידתו למצריים, על כל תלאותיה ופיתולי עלילתה, הייתה בשליחותו של הקב"ה, ולכן כשליח הוא מקבל את כוחו של המשלח.
מדוע, אם כך, שני החגים הכה חשובים הללו, שפותחים את השנה החדשה, ושכל שיבוא אחריהם מקבל את כוחו מהם, עוסקים בסוגיית השליחות של האדם בעולם?

את התשובה אנחנו מקבלים מאותו דימוי נפלא על ספרי החיים והמתים. התאור מגן הילדים, שנשאר לצערנו אצל רבים גם בבגרותם, הוא של איזה סבא קפדן בשמיים שמחפש אותנו ועלול לכתוב אותנו חלילה בספר שפרושו סבל וצער בשנה הקרובה. האמת היא עמוקה הרבה יותר, כפי מסביר ה"נתיבות שלום":

"ולפי זה מבואר עניין המשפט והדין בראש השנה מאחר שהיום הוא יום הרת עולם על כן יעמיד במשפט כל יצורי עולמים. יש דיון למעלה אם מתמלא על ידם היעוד והמטרה שיעד הבורא והאם הטוב שבעולם מתגבר על הרע או חס וחלילה להיפך, כי על פי סודות הבריאה יש לכל פרט ופרט תפקיד ויעוד משלו בתוך כל המטרה הכללית של הבריאה, אשר בלאו הכי (אם לא היה תפקיד ויעוד) לא היה נברא, ועל כן בהתחדשות הבריאה יש דיון אם נצרך הפרט הזה גם לשנה החדשה או שהוא מיותר ואין צורך בו".

הבעש"ט הקדוש מוסיף ואומר: "היום בו נבראת הוא היום בו הקב"ה החליט שהעולם לא יוכל להתקיים בלעדיך".

בראש השנה וביום כיפור המשפט, אם כך, הוא לא דיון קטנוני האם ביום י"ג בחשוון זכרת לברך לפני שאכלת קורנפלקס וביצה בארוחת הבוקר ואם לא הנבוט בדרך לראשך. לפרטי הפרטים של ההלכה יש כמובן חשיבות גדולה, אבל התמונה רחבה ועמוקה יותר. בימים אלה אנו נבחנים האם אנו מחוברים לשליחות אותה קיבלנו ביורדנו לעולם (שכן, אם לא הייתה לנו שליחות ולא הייתה לנו משמעות לא היינו נבראים). בימים אלה בודקים את המרחק בין מה שאנחנו אמורים לעשות לבין המקום שלנו בפועל. האם העברנו את השנה החולפת בניסיון אמיתי ומתמיד לעשות טוב למעגלים השונים הסובבים אותנו, או חלילה השחתנו את הזמן בצפייה בעוד סדרה בנטפליקס, בריבים מיותרים וברדיפה אחר תאוות?

בניגוד לאשליה האנושית הקלאסית, הזמן שלנו על פני הכדור אינו בלתי מוגבל. מה אנחנו עושים עם המשאב היקר הזה שנראה זמן וחיים? עד כמה אנחנו עמלים להאיר את האור המיוחד שכל אחד מאיתנו קיבל בהשגחה פרטית הלאה לעולם? זהו עומק מעמד המשפט בימים אלה, ובהתאם לאותו ברור אנו נשפטים לא רק על השנה החולפת, אלא קודם כל על הכלים שנקבל למימוש היעוד והשליחות שלנו בעולם בשנה הקרובה.

עבור האחד מחלה או תאונת דרכים הם אלה שיעזרו לו להתקדם אל ההבנות הנדרשות לו בדרך כדי להתעורר אל משימות חייו, ואילו עבור השני אלה דברים שיקבלו פרשנות יותר נעימה וחיובית. אלה ואלה הן מתנות מדויקות של הקב"ה שמטרתן להביא אותנו אל אותם תפקידי חיינו שכל העולם "לא יוכל להתקיים בלעדיהם".

זו הסיבה שיש צדיקים, שעל אף צדיקותם, נגזר עליהם למות, ורשעים, שחרף רשעותם, זוכים לעוד קצבת חיים. הם פשוט סיימו את תפקידם בעולם הזמני הזה ונשמתם ממשיכה הלאה. אין להם צורך בעוד כלים בארגז למימוש השליחות.

"וגם כאשר יחיד עושה חשבון נפשו ויודע שעל פי עברו אין לו כל דרך להיכנס ליום הדין, הרי פתוח לפניו ספרן של צדיקים גמורים להתחיל מעתה ולכתוב את עצמו בו מהיום והלאה, שלקראת השנה החדשה רצונו להיות בין הצדיקים הגמורים המחדשים את ברית המלך... ועל ידי זה ממילא נמחקים ממנו כל הדינים ונכתב ונחתם לאלתר לחיים טובים" (הנתיבות שלום).

אתם מבינים? אין איזה סבא זעוף בשמיים. אנחנו הם אלה שכותבים את עצמינו בספר החיים או חלילה בספר המתים. העבודה הפנימית שלנו ועומק הרצון הם אלה שיכריעו איזה כלים נקבל.

מהי אותה שליחות אישית זו שאלה גדולה. אולי השאלה הכי גדולה שיכולה להישאל. זה לא חייב להיות משהו בומבסטי כמו למצוא תרופה לסרטן. לי אישית ברור שהיא עוברת דרך מאמץ תמידי להיות אבא טוב לילדיי, להיות בעל נפלא לאשתי, לפעול עבור לקוחותיי ביושר ואמונה, ללמוד וללמד תורה ופשוט לעשות אוויר טוב סביבי.

בראש השנה וביום כיפור אנחנו נצבים מול הקב"ה ואומרים לו שאנחנו רוצים להופיע השנה את הגרסה הגדולה שלנו, לממש את הפוטנציאל שקיבלנו, לממש את היעוד ואת הסיבה שלכבודה שלחו אותנו לעולם. אנחנו רוצים שישפוט ויגזור עלינו כלים שיעזרו לנו להתקרב אליו. זהו הסיפור האמיתי של הימים המופלאים הללו.

שנת חיבור לשליחות, ניר אביעד