יו"ר ויצו נס ציונה אתי דואניס בטור על: שמו של האדם וכוחו
08.04.21 / 09:39
"לכל איש יש שם"
זו אמירה בעלת עוצמה משום שמרגע שביטלו הנאצים ועוזריהם את שמותיהם הפרטיים של היהודים: שולמית, שרה, מנחם ואברהם ביטלו את ישותם ואת שמות העצם שלהם כאנשים, כבני אדם וברור שביטלו את הלאום והדת שלהם. משבטל השם ומתחלף עם מספר נוצרת דהומניזציה שמתירה את דמם של היהודים והופכת את ההרג בהם ללגיטימי ואפשרי גם בעיניהם של רבים שאינם נמנים על הרוצחים בפועל.
"לכל איש יש שם" ביטוי שבא מהשיר של זלדה מישקובסקי, שם שנתנו לו אביו ואמו שנתן לו אלוהים, ההרים, חטאיו, המזלות שונאיו ואהבתו. כוונת שירתה של זלדה היא שלכל איש יש שם שהוא צירוף של תכונותיו, פועלו בחייו, יחסיו עם הבריות וכ"ו.
שירה של זלדה הוא פיתוח של מדרש בפרשת ויקהל: "אַתָה מוֹצֵא שְׁלוֹשָׁה שֵׁמוֹת שֶׁנִקְרְאוּ לוֹ לָאָדָם: אֶחָד – מָה שֶׁקוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמוֹ, אֶחָד – מָה שֶׁקוֹרְאִים לוֹ בְּנֵי אָדָם, וְאֶחָד – מָה שֶׁקוֹנֶה לוֹ לְעַצְמוֹ. טוֹב מִכּוּלָם מָה שֶׁקוֹנֶה הוּא לְעַצְמו " מדרש תנחומא פרשת ויקהל, סימן א').
המוסד 'יד ושם' בחר בביטוי "לכל איש יש שם" לשמו של מפעל ההנצחה לתיעוד שמות הנספים בשואה, גם הטקס בכנסת ליום השואה שאל משירתה של זלדה את הביטוי "לכל איש יש שם". הביטוי קיבל משמעות מצמררת בהתייחס לשואה בה תויגו היהודים במספרים על זרועותיהם ובכך הפכו למספרים וכמויות . הביטוי "לכל איש יש שם" בא להשיב את כבודם של הנספים בחינת לכל הרוג יש שם ובכך להגיד שכל הרוג הוא עולם ומלואו עם עבר, זיכרונותיו, שאיפותיו, חטאיו. מזלו שונאיו ואהבתו ובכך משתלב הביטוי עם שירתה של זלדה ועם דברי המדרש.
הביטוי " לכל איש יש שם" ויום השואה היו המניע שלי לכתיבת הכתבה [אשוב לנושא בהמשך] אנסה תחילה להתחקות אחרי חשיבותו של "השם" של האדם שמכל מכלול אישיותו, עברו, תכניותיו ושאיפותיו נבחר הוא להיות הכותרת של המייצגת את בני האדם למרות היותו מושג מופשט, נטול מוחשיות וערטילאי.
אתחיל מבראשית, בבריאת העולם ברא אלוהים בשישה ימים את כל העולם. בכל יום ברא בריאה חדשה, הוא הבדילה משאר הברואים וכינה אותה בשם. לאור קרא "יום" ולחושך קרא "לילה". "ויקרא אלוהים לרקיע שמים" , קרא ליבשה "ארץ " ולמקווה המים קרא "ימים" וכ"ו. היצור האנושי כונה "אדם" ולו נתן אלוהים לשלוט בכל ברואיו. והאדם כשליט על הברואים קרא בשמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חיית השדה. כל היקום היה יכול לשמש את ייעודו גם ללא שמות ובכל זאת העניק להם אלוהים שמות [ במקרה זה שמות עצם ] כי השמות הם עצם קיומם והווייתם של הברואים.
משנקבעו שמות העצם היה ברור שזה שם מכליל לסוג/לקבוצה והיה צורך לכנות בשם פרטי/אישי לדוגמא האישה נקראה "אישה" כי מאיש לוקחה, אבל כדי להבדיל אותה מהנשים מסוגה קרא לה האדם "חוה" כי הייתה אם כל חי. (בראשית ג' 20 ).
במקרא ובחיינו יש לרוב ניסיונות לקשור לשמו של אדם משמעות כבר ביום היוולדו [במקרא "מדרש שם"] . מלאך האלוהים משנה את שמו של "יעקב", שם עם קונוטציה שלילית [ עקב אחרי אחיו והכשילו] לשם "ישראל" ["כי שרית עם האל ותוכל", במשמעות של מנצח.] הורים יקראו לילדיהם מרדכי ולא המן, אסתר ולא ושתי. מתן ולא נטל וכ"ו..
חשיבותו של ה"שם" בא לידי ביטוי גם בבחירה לכנות את אלוהים בכינוי "השם" [לאלה הנמנעים לכנותו בשמו המפורש] ברוך השם, חילול השם, השם יתברך. גם הקללה "יימח שמו" מלמדת שהשם הוא מהותו של האדם ומחיקת שמו כמוה כמותו של האדם. גם הביטוי "שמו הולך לפניו" מדגיש את חשיבות השם לפעמים יותר מהאדם עצמו.
תינוק שנולד למשפחה מכונה "התינוק" עד להענקת שמו ובני המשפחה חשים אי נוחות מהעובדה שהוא מצוין בשם העצם שלו ולא בשמו הפרטי. בעלי מפעלים יודעים שכדי לתת ישות וקיום למפעל יש להעניק לו שם מסחרי ואפילו טורחים שיהיה שם מוצלח כדי להביא להצלחת המפעל.
שמו של האדם מאגד את כל עולמו ולכן לא בכדי ייחסו חז"ל לפגיעה בשמו הטוב של האדם עברה ששקולה לעברות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
אחזור לביטוי "לכל איש יש שם" זו אמירה בעלת עוצמה משום שמרגע שביטלו הנאצים ועוזריהם את שמותיהם הפרטיים של היהודים: שולמית, שרה, מנחם ואברהם ביטלו את ישותם ואת שמות העצם שלהם כאנשים, כבני אדם וברור שביטלו את הלאום והדת שלהם. משבטל השם ומתחלף עם מספר נוצרת דהומניזציה שמתירה את דמם של היהודים והופכת את ההרג בהם ללגיטימי ואפשרי גם בעיניהם של רבים שאינם נמנים על הרוצחים בפועל. הם הרוב השותק, השתיקה של העולם, שלפי מחקרים, הייתה היא זאת שהביאה את הפתרון הסופי להיות הגיוני ובר מימוש.
