כך זכרנו את הנופלים בני נס ציונה ובנותיה: נאום ראש העיר בעצרת.

ערב יורד.
השמיים מחליפים את צבעם וחושך מכסה את הארץ.
רעש חיי היום יום מתעמעם לאיטו ומתחלף בדממה.
כאילו העולם כולו שותק, כדי לאפשר לזיכרון לזעוק בכל כוחו.
הזיכרון רוצה למשוך עד תום את תשומת ליבנו.
בהתמדה הוא שם לנגד עיננו מכתבים ישנים, תמונות, קולות וריחות. נוגע באירועים חשובים ולא חשובים.
משיב את מבטינו אל מראות שהוחמצו
ורגעים שלעולם כבר לא ישובו.

זיכרון הנופלים שזור בחיי כולנו.
צעדיהם הראשונים מהססים והנה תוך רגע הם רצים.
צחוקם מהדהד בין קירות בית הספר.
עקבות מטושטשים מהטיול בתנועה.
הבוץ העיקש על המגפיים הצבאיות.
איך גדלנו, רבנו, כעסנו והתרגשנו איתם.
איך שמחנו, פחדנו ובכינו איתם.
איך אהבנו אותם.
וברגע אחד - הם כבר לא היו.

ב-8 למאי 1970, כתב טוראי אלי אזולאי לחברתו:
"שרית החמודה,
אני כותב לך את המכתב כשאני יושב משועמם בבסיס...
אני יושב, מאזין לרדיו וחושב עלייך.
לא נשאר עוד הרבה זמן להיות כאן.
עוד שבוע אהיה איתך... ונוכל לבלות...״.

יומיים לאחר מכן,
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,
נפל אלי בעת מילוי תפקידו, והוא עוד לא בן 19.
המכתב הגיע רק לאחר מותו, והמילים שכתב קיבלו משמעות כואבת.
ממילים של אופטימיות, געגועים ותקווה,
הן הפכו למילות פרידה ממי שכבר לעולם לא יחזור.

באנדרטת הזיכרון בגן הגיבורים רשומים באבן עשרות רבות של שמות.
אך על אף אורכה של שורת הנופלים,
שורת השכול, ארוכה שבעתיים -
אימהות ואבות, בני ובנות זוג, בנות ובנים, אחים ואחיות.
משפחות שאין להן נחמה
וחברים שלנצח זוכרים.

במכתב לענת חברתו, ציטט סמל שחר רוזנברג את שירו של המשורר אברהם חלפי:
ניפרד מאלה שקשה לעזבם.
לא בקול רם.
נאמר להם רק כי אין להשיב
את אשר אין להשיב.
נזכיר להם רק (או מוטב לא נזכיר),
שורה כל שהיא או בית משיר.
ואם בלהט ליבם ניפגש,
נכבה את האש,
נצנן את החום הנודף מידם,
נשאירם לבדם...

בערב יום שלישי, 4.2.1997 התנגשו שני מסוקי היסעור מעל המושב שאר ישוב. שבעים ושלושה חיילים נהרגו בדרכם לפעילות מבצעית בלבנון.
ביניהם שניים מבני העיר, סגן גיל אייזן וסמל שחר רוזנברג.

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, מחבר את כולנו.
החברה הישראלית שבשגרה רוויה במחלוקות,
מתאחדת ומתלכדת ביום קדוש זה.
היום אנו מתאבלים ביחד.
כעם אחד.
כקהילת אחת.
כמשפחה אחת.
לו רק היינו יכולים לשמר תובנה זו גם בחיינו ולא רק במותנו.
זהו חשבון הנפש האישי, החברתי והלאומי שעלינו לעשות,
האם אנו ראויים להקרבה של טובי בנינו, בנותינו ובני משפחותיהם?
האם עשינו את שהתחייבנו בפני אלו שבמותם ציוו לנו את החיים?

בני ובנות המשפחות השכולות,
לא דברי ניחומים אומר לכם,
כי אין בנמצא מילים היכולות לשכך את הצער.
מה כבר אפשר לומר אל מול דמעה של אם על בתה?
מול קולו השבור של אב באמירת הקדיש על בנו?
קול בכיו של ילד או הגעגוע של רעיה אוהבת?
המילים מאבדות ממשמעותן - כושלות מלהביע
את הרגשות והכאב, המסירות והחובה.

לכן אני פונה אליכם בחרדת קודש,
רוצה להודות מקרב לבי על הזכות והכבוד לעמוד כאן אתכם ולהשתתף בצערכם.
תושבי העיר כולם מרכינים ראש בפניכם.
בני המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהם במלחמות ישראל, במהלך שירותם הצבאי ובפעולות האיבה והטרור.
כולנו כאן ביחד, מצדיעים לבנים והבנות, אשר ראויים לתהילת נצח.
זיכרונם של הרוגי המלכות יישמר בלב כולנו כגלעד לקורבנם וכעדות לתרומתם לחיים...
יהיה זכרם של יקירינו,
ברוך לעולמי עד.