"לקראת שבת לכו ונלכה" השבוע בפרשתנו פרשת פקודי עם הרב דוד טימסית נס ציונה

"לקראת שבת לכו ונלכה" השבוע בפרשתנו פרשת פקודי עם הרב דוד טימסית נס ציונה

לא מעט בני זוג חיים במשך שנים רבות ולעיתים את כל חייהם הזוגיים במצב של "נכות בהבעה רגשית".

כלומר, חוסר יכולת להביע בפני בן הזוג מה הם הצרכים הרגשיים שהוא מצפה מבן הזוג שימלא אותם. "נכה ההבעה" ילך תמיד סחור סחור או לחילופין יכבוש בתוכו את צרכיו, עד שהם יתפרצו כ'לבה רותחת' בנושא כזה או אחר, ע"י שחרור של תסכול או כעס שנצברו. אבל לעולם "חלילה" הוא לא יוציא מפיו באופן ישיר משפט של 'נצרכות' או 'הזדקקות' לבן הזוג. מפני שבחשיבה שלו, הבעת 'נצרכות' כמוה כהצהרה על חסרון ומי שחסר הרי הוא 'חלש' ואיך במו פיו הוא יופיע בפני בן הזוג כ'חלש' 'נצרך' או 'חסר'? זה הרי לא יעלה על הדעת!

נדגיש כבר כאן, כי זו חשיבה מסולפת לחלוטין, הרי מגמת הנישואין באופן כללי היא, ששני בני הזוג בהינשאם זה לזו, 'ישלימו' זה את זו וישלבו ידיים ללכת יחד, אל מטרה וחזון משותפים לשניהם, בבחינת "וילכו שניהם יחדיו". לפיכך, אדם שהוא "מושלם", אינו חסר מאומה, ממילא אין צורך להשלים אותו, אם כן נוח לו שישאר ברווקותו ב"שלמותו" וילך כך לדרכו, מאשר יישא על כתפו משא "מיותר" מבחינתו של בן זוג.

יש לציין, כי "נכה ההבעה" ה'קלאסי' כלל אינו מודע לצרכים הרגשיים שלו, מה שמכונה כחוסר ב"אינטליגנציה רגשית". כלומר עוד טרם ההתמודדות מול תחושת ה"חולשה" בהבעה הרגשית, עלינו לחיות ולעורר אצלו 'מודעות עצמית'.
בה נתבונן בדבר מעניין בפרשתנו.

פרשת פקודי המסיימת את ספר שמות מתארת בתוכה את סיום הכנת כלי המשכן ותחילת הקמת המשכן ע"י משה. בין הכלים שהכניס משה אל אהל מועד, היה השולחן, שעליו ערך את לחם הפנים. מהו לחם הפנים? לחם שהאוחזו בידו רואה את העומד נכחו ובכן מה הרבותא בזה?

התשובה היא: שהרי הלחם הוא סמל צרכיו של האדם "ולחם לבב אנוש יסעד". באה התורה להאיר עינינו בכך שהלחם שבמשכן ובמקדש שבא לסמל את השפע שיורד לעולם - "פנים" יש לו. כלומר, הבט בפני זולתך כשאתה אוחז בו.

שמא נצרך הוא ללחם. ל'לחם' הפרטי שלו ואתה יכול לספק לו, לפיכך ציוויתי לעשותו בדפוס כזה, כדי שתביט בעומד מולך ואתה ה'נצרך', גם אתה תראה לו "פנים", איך? ע"י שתשאל אותו, תבקש אותו, למד את זולתך מה הם "לחם הפנים" שלך מה הם צרכיך.

שמא תאמר, אם אבקש את 'לחמי' אתבזה, אהיה 'נצרך', ירד ערכי בעיני בן הזוג שלי... הבה נמשיך אל הפסוק הבא: "וישם את המנורה נכח השולחן". לא נאמר "מול" השולחן, אלא 'נוכח'! כלומר, אם השולחן משמש רק כנקודת ציון עבור המנורה, היה די לומר "וישם את המנורה מול השולחן". למילה 'נוכח' יש משמעות מיוחדת. לאמור, המנורה נוכחת מול השולחן, הוי אומר היא מושפעת ממנה.

הכיצד? ככל שניתן משמעות ל"פנים" שבלחם, כך לעומתם יאירו שבעת הנרות! ה'אור', מסמל את הקשר הטוב עם בן הזוג,

בדיוק לשם כך תיקנו חז"ל את הדלקת הנרות בערב שבת. החושך לעומתו, מסמל את הבדידות, כך שגם אם בן הזוג קרוב מאד, אינני רואה אותו. נמצא אפוא, כי בהבעת צרכי ע"י שאתן להם "פנים". הריני מחזק ומהדק את הקשר הרגשי ואת החשיבות שיש לי אצל בן הזוג, מדוע? שהרי דווקא בשל כך שאני מביע בפניו את הצורך שיש לי בו, בכך אני מגייס את עצמי להיות חלק ממנו, ברגע שהוא ירגיש כי אני 'חלק ממנו', אזי אהיה חשוב מאד בעיניו – לפחות כמו שהוא מחשיב את עצמו.

משהו לקחת הביתה

במידה וגם את/ה סובלים ברמה מסוימת של 'נכות בהבעה'. ראשית, שומה עליך להציף אל תודעתך כי ככל האדם גם את/ה זקוק/ה למלא את המצברים ה'רגשיים' שלך, כמה חשוב לך, שיתחשבו בך, שיעריכו אותך, שיתייעצו איתך. את זה ניתן להוכיח לעצמנו בקלות ע"י שימת לב והתבוננות בדינמיקה שלנו אל מול בן זוגנו. שכן כמה פעולות ואמירות שונות שלנו במשך היום 'ממוענים' אל בן הזוג כאשר כל תכליתם (לעיתים בתת מודע) היא: "שים לב אלי" "התעניין בי" "תן מחמאה על השקעתי" "התחשב בי" "שתף אותי" ועוד.

בשלב הבא, הבה ננסה להתמודד עם תחושת ה"חולשה" המשודרת ע"י הבעת צרכים רגשיים וזאת ע"י שינוי בחשיבה שלנו. מי הוא 'חזק' באמת? האם זה שנותן תחושה כלפי חוץ ש'כאילו' הכל בסדר אצלו, בזמן שהוא כבוי ובודד בתוכו, שומר את ייסורי נפשו לעצמו ומידי פעם משתף בהם את בני משפחתו בהתפרצויות זעם שונות כדי "לשחרר לחץ". או לעומת זאת ה'חזק' הוא זה שיודףע להשיג את הנצרך לו, למלא את המאגרים שלו, להרגיש טוב! גם אם בתחילת דרכו יש לו קושי בהבעת צרכיו הרגשיים - התשובה היא ברורה!

הדלקת נרות במרכז 17:20
צאת שבת 18:18

שבת שלום וחודש אדר טוב ומבורך
הרב דוד טימסית
נס ציונה