"לקראת שבת לכו ונלכה" השבוע בפרשתנו "פרשת שמות" הפותחת את 'ספר שמות'  עם הרב דוד טימסית נס ציונה

"לקראת שבת לכו ונלכה" השבוע בפרשתנו "פרשת שמות" הפותחת את 'ספר שמות' עם הרב דוד טימסית נס ציונה

בסימן הילולת מרן ה"אביר יעקב" זיע"א רבי יעקב אביחצירא
ולע"נ סבי מור זקני רבי יצחק טימסית זצ"ל
שהשבוע חל יום הילולתם

אנו מתוודעים להורתו ולידתו של משה רבנו בחיר ד', משה גדל בביתו של פרעה מלך מצרים שהייתה אז אימפריה של עבודת אלילים ובכל זאת העפיל למדרגה הגבוהה ביותר של קירבה לד' מכל בני אנוש, עד שכונה 'איש האלוקים'.

אם יבקשו מאיתנו לתמצת במילה אחת את התכונה של משה רבנו שבזכותה בחר בו ד' להיות נביאו ורועה נאמן לעמו בתקופה החשובה ביותר של עם ישראל שבה הם יצאו ממצרים, קיבלו את התורה ונהיו לעם, התשובה תהיה 'אכפתיות!' בכל ההזדמנויות בהם נחשף משה לסבלם של הבריות ואפילו של בעלי חיים הוא לא הרשה לעצמו להישאר אדיש, אלא גילה אכפתיות ועשה את אשר לאל ידו להושיע.

"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם..." אומר המדרש: "נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם, היה רואה בסבלותם ובוכה והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד מהם. אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל אף אני מניח את העליונים והתחתונים ואדבר עמך".

אחד המקומות בהם באה לידי ביטוי האכפתיות וההתערבות של משה למען אחיו הדווים הוא "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי..." המקרה הזה דורש הבנה. ראשית, התורה מציינת את הוידוא של משה שאין עדים למעשיו "ויפן כה וכה".

אך כבר למחרת כאשר משה שואל את הרשע "למה תכה רעך?" הוא מגלה בתשובתו שלאירוע של אתמול היו עדים והוא מפורסם, אז איך יתכן שמשה וידא "כי אין איש?" הקושי הנוסף שעולה מהמקרה הזה הוא הרבה יותר מהותי, הרי משה במעמדו היה יוצא ובא בארמונו של מלך מצרים, זה הרודן הרשע שרודה ומענה את אחיו, אין ספק שאם הייתה איזושהי קרן אור או תקווה בעיניהם הכבויות של עם ישראל המשועבדים, זו הייתה מעמדו הרם של משה אחיהם בבית פרעה.

נכון, הם ידעו שהוא לא יוכל לשכנע אותו לחדול משעבוד העם ולהפוך אותם לאזרחים שווה זכויות, אבל הוא בוודאי ימצא את התזמון הנכון ללחוש באוזנו של פרעה שיקל מעליהם את עול השעבוד או שיחדל לטבוח בהם ובילדיהם, אם כן איזה היגיון יש בהריגת מצרי שהכה יהודי.

הרי מכות כאלו היו מעשה שגרתי דבר יום ביומו והיה ברור למשה שהוא מסכן את מעמדו בהריגת המצרי, כי פרעה לא יוכל להשלים עם זה כפי שאכן היה, אז מה הוא הרוויח מכך? אמנם יהודי אחד קיבל פחות מכות אבל ה'מחיר' היה בלתי נתפס, משה שהיה תקוותם של בני ישראל במצרים, נמסר להריגה, ברח ונעלם ממצרים והשאיר אותם חסרי אונים בשאול תחתית.

לנוכח התמיהות הללו יש שפירשו באופן שונה את הפסוק "ויפן כה וכה וירא כי אין איש..." משה יוצא אל אחיו לראות בשלומם להתעניין בהם "ויצא משה אל אחיו" והוא רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, משה לא מגיב מיד, הוא רוצה 'ללמוד' את אחיו לדעת מה תהיה התגובה שלהם "ויפן כה וכה וירא כי אין איש..." כלומר, לאף אחד לא איכפת, היו הרבה שראו אבל אף אחד מהם לא התערב

כל עוד לא מרביצים לו הוא ממשיך בענייניו "אין איש..." אף אחד לא עושה מעשה איש, כל אחד בודד לעצמו מתמקד בקשיים שלו. משה מבין שהוא צריך לעשות מעשה מכונן, כזה שיטלטל את רוחם של עם ישראל, הוא ילמד אותם פרק בערבות הדדית שהם שכחו מתוקף הגלות.

לפיכך, הוא הורג את המצרי על אתר, יהא המחיר אשר יהא, חשוב יותר שיתעוררו העם וילמדו ממעשיו להיות ערבים זה לזה לגלות אכפתיות לסבלו של השני, או אז הגאולה שלהם מובטחת. לכן כאשר למחרת משה שומע את תגובת הרשע "מי שמך? הלהרגני אתה אומר..." משה פוחד "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר...".

כי אם יש בישראל 'מלשינים' שמא אינם ראויים להיגאל, 'אכן נודע הדבר' עכשיו אני מבין שהם ראויים לשעבוד הזה. 'מלשין' הוא אנטיתזה לאכפתיות, 'מלשין' הוא זה שמרומם את מעמדו מתוך כך שהוא דורך על רעהו, כלומר הוא נשכר דווקא מחוסר האכפתיות כלפי זולתו.

לכן אמר משה 'שמא הם ראויים לכך', אולי דווקא הצרה והשעבוד יאחדו אותם שיהיו ערבים זה לזה, כפי שעושים בשעת מלחמה מניחים את המחלוקות בצד ומתאחדים יחד מול האויב. במדרש מובא פסוק שמטיב לתאר את תכונת האכפתיות של משה "וירא ד' כי סר לראות... ראה הד' שמשה סר מעסקיו לראות בסבלותם של אחיו לכן, ויקרא אליו אלוקים..." למה הד' קורא לו? כי הוא סר לראות! הוא לא מתעלם!

מכאן אל הבית פנימה, פרשת השבוע בראי הזוגיות 

גם בחיי הזוגיות ניתן לתמצת את 'נישואי הריעות' במילה אחת 'אכפתיות!' כששואלים בני זוג (בעיקר נשים) מה המרכיב שהכי חסר לכם בקשר הזוגי? הם עונים בפשטות 'אכפתיות!' כיצד מבטאים אכפתיות?.

באופן כללי ביטוי לאכפתיות זה התעניינות בבן הזוג, מה עובר עליו מה הוא חש, מתן תמיכה ועידוד כדבר שבשגרה. אמפטיה, ניסיון כנה להבין את רגשותיו של בן הזוג גם אם לא בהכרח מזדהים איתם, קבלת בן הזוג ללא תנאי, נותנת תחושת אמון וביטחון עמוק אצל בן הזוג ומעצימה את הקשר באופן ניכר.

כאשר המרכיבים הללו מתקיימים אז ישנה תחושת הנאה מהקשר הזוגי, יש רצון ודחף להיות יחד, ישנה הנאה מעצם גרימת קורת רוח לבן הזוג.

אינטימיות, שיתוף ברגשות בדעות בשאיפות, בלי חשש שהם יעברו 'סינון' ביקורתי ומתנשא, אלה הם מרכיבים לנישואי חברות אידיאליים ברי השגה, כי 'אכפתיות גוררת אכפתיות' משום שמי ש'סופר' אותי ומתחשב בי, הוא ראוי ושווה בעיני שאתחשב בו ואקח אותו בחשבון ואסמוך עליו. לכן הדבר שהכי נכון בזוגיות להתרחק ממנו זו האדישות לבן הזוג.

הדלקת נרות שבת במרכז 16:38
צאת שבת 17:36
שבת שלום ומבורך
הרב דוד טימסית נס ציונה