מוטי קלינמן על פרשת השבוע- פרשת "חיי שרה"
מוטי קליינמן
13.11.25 / 09:20
איך קמים מתוך הצער, וממשיכים בעשייה? מאברהם ועד איריס חיים
איך קמים מתוך הצער, וממשיכים בעשייה? מאברהם ועד איריס חיים
בפרשת חיי שרה מלמד אותנו אבי האומה:
"וַיִּקְבֹּר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה… וַיָּקָם שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה" (בר' כ"ג)
רש"י מדגיש שהקבורה אינה רק סוף, היא גם התחלה של קודש.
הרמב"ן מסביר שהרכישה הרשמית של מערת המכפלה היא ראשית האחיזה בארץ ישראל. דווקא ברגע של אובדן, הונח יסוד לנצח.
גם בחיים שלנו יש רגעים של שבר. לעיתים האובדן "מקים" בתוכנו משהו חדש: ערכים, אחדות, אחריות. מתוך כאב נולדת אדמה יציבה להמשיך עליה.
ובהמשך, חסד של אמת נותן לנו כוח לחיות.
"ועשית עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת" (בר' כ"ד, לג)
חז"ל מסבירים: "חסד שנעשה עם מי שאינו יכול להשיב".
החברה הישראלית בתקופות קשות מתגלה במיטבה כאשר היא עושה חסד ללא תנאי, התנדבות, סיוע הדדי, ערבות.
לפעמים המבחן האמיתי של עם הוא לא בימי שגרה אלא ברגעים של כאוס וכאב.
פרשת חיי שרה מלמדת אותנו
שהחיים ממשיכים לא במקום מה שאבד, אלא מתוך מה שאבד.
כשם שאברהם נשא את שרה איתו הלאה, לא בשכחה, אלא בבניית עתיד הנושא את דמותה, כך אנו נושאים את יקירינו שנפלו.
המדרש מצביע שהאבל אמנם כואב, אך מטרתו לעורר כבוד, הערכה ומורשת.
רשב"ם מפרש
שאברהם "לא ישב באבל זמן רב", אלא ניגש מיד "לקנות מקום קבורה ולהתעסק בעתיד".
אבן עזרא סבור: “קבורה היא כבוד למת, אך גם תיקון לחי”
אברהם אינו קופא.
הוא בוכה, ואז קם.
מכאן הדגש: הקימה היא חלק מהאבל, לא הכחשתו.
כיום, יש שאבלם הופך למודל של נחמה ועשייה למען הכלל, ויש שכעסם הופך לשנאת ישראל, אלימות פיזית ומילולית, ותרבות דיבור מהשוק.
מחד: משפ' בוכשטב האצילית מנירים, איריס חיים ועוד. ומאידך: כולנו מכירים.
נאחל שלוות נפש לכולם, שבת שלום חברים.
