פרשת "מקץ" - תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר עם ניר אביעד

בפרשה הקודמת התוודענו לסיפורו הטראגי של יוסף, בנו האהוב של יעקב, אשר מחמת קינאת אחיו הושלך לבור ולאחר מכן נמכר כעבד נרצע לשיירת ישמעאלים. בהמשך הוא שימש כמשרת בביתו של פוטיפר, שר ההוצאות להורג של פרעה, ונאסר בבית הסוהר על לא עוול בכפו בגין עלילה על ניסיון לאונס שלא ביצע.

בפרשה הנוכחית נראה שמזלו של יוסף שוב משתנה ולאחר שהוא פותר לפרעה את חלומותיו הוא מתמנה למשנה למלך של האימפריה הגדולה והחשובה בעולם באותם הימים.

מחייו מלאי התהפוכות של יוסף אנחנו יכולים היום, כמה אלפי שנה מאוחר יותר, ללמוד רבות על התמודדות עם מצבי ירידה ומשבר, על אופטימיות, שמחה ואמונה.

כניסת שבת פרשת השבוע עדכון שבועי 

על פניו, ליוסף היו את כל ה"סיבות הטובות והמוצדקות" להיות עצוב, ממורמר ושבור ולבוא בטענות אינספור לעולם על מר גורלו. באותן השנים בהן בילה בבית הסוהר במצרים עם הטיפוסים המתועבים ביותר ודאי היו לו לא מעט מחשבות כפירה ורגעי משבר. סביר להניח שהוא שאל את עצמו מה היה פשעו וחטאו שבגינו הוא הופרד מאביו ומשפחתו וזכה לחוות את תחתית השאול.

מהמעט שמסופר על תקופה זו בבית האסורים, עולה התמונה שיוסף דווקא השכיל לשמור על רוח חיובית ואופטימית ובעיקר לא הפסיק להאמין שהקב"ה הוא טוב ומיטיב וכי ודאי ישנה מטרה חשובה ומוצדקת למסכת ייסוריו, גם אם כרגע בהווה היא נעלמה מעיניו.

לא בכדי אנו קוראים על עלילות יוסף תמיד דווקא סביב חנוכה, בזמן החשוך והקר ביותר בשנה, בו אנו מדליקים נרות ומעידים שבחושך נלחמים ע"י הוספת אור ואמונה בטוב.

סיפור חייו של יוסף זו הזדמנות עבורנו לזכור כי דווקא הקשיים הם אלה שמחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה בריאה רואה בקושי כהזדמנות לגדילה ולא כאכזריות מקרית או כעונש שקיבלנו.

המילה "ניסיון" באה מהמילה "להתנוסס"/להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים, נבונים וחסונים יותר, וזאת למרות שבזמן הקושי לרוב הוא נראה כמו דבר איום ונורא. דווקא כשאנחנו מתמודדים עם אתגרי החיים מתגלים בנו כוחות נפלאים שהיו חבויים עד כה. זו הסיבה העמוקה מדוע אנחנו נוהגים להסתכל בנוסטלגיה על הדורות הקודמים לנו ולצקצק בלשון על כך שכיום אנחנו מפונקים וחסרי ערכים ביחס אליהם. האמת היא שהם פשוט נדרשו להתמודדויות שהוציאו מהם את כוחות הנפש הגנוזים, אשר וודאי קיימים גם בנו.

בחנוכה המובחר ביותר הוא להדליק את הנרות בשמן זית כדי להזכיר לנו שדווקא בביטוש של הזית (ושלנו) יוצא החלק האיכותי ביותר. אנחנו חלילה לא רוצים לזמן לעצמנו בכוונה קשיים, אבל ברגע שהם באים בכוחה של הבנה זו לחזק.

בנוסף, בשעת הקושי העולם נראה אכזרי, אפל וחסר תקנה, אולם אל לנו לשכוח שכל דבר בעולם הזה הוא זמני וסופו של כל קושי לחלוף. שלום חנוך, באחד משיריו היפים, שר "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

כמו בטבע, כך גם בחיים שלנו - ברגע שבו נדמה שהכול אבוד, דווקא אז אנו מוזמנים להתמלא באופטימיות, שכן מהנקודה האפילה ביותר בהכרח מובטח לנו שיפציע האור. אדם מאמין יודע שגם בלב ים או במדבר הוא אף פעם לא לבד בעולם. יש מי שתמיד מלווה אותו ורוצה בטובתו.

בהקשר הזה, מסופר על הבעל שם טוב (הבעש"ט) אשר יום אחד תלמידיו ביקשו ממנו שיסביר להם מה המשמעות של המונח "השגחה פרטית". הבעש"ט ביקש מהם לצאת החוצה מבית המדרש אל החורף האוקראיני המקפיא של לפני מאתיים שנה. הוא הפנה את תשומת ליבם לעלה, שבדיוק נשר מהעץ והחל לעוף יחד עם משבי הרוח בחוץ, והנחה אותם לעקוב אחריו. לאחר שלבסוף הוא נחת על הארץ הבעש"ט ביקש מכולם לעמוד במעגל מסביב לעלה והוא הרים אותו. מתחתיו שכבה תולעת קטנה, אשר התכרבלה בהנאה מתחת לפיסת המגן שנחתה עליה.

"אתם רואים את התולעת הזו?" שאל הבעש"ט, "היה לה קר ולכן הקב"ה שלח לה סמיכה". זו המשמעות של השגחה פרטית. אם יש מי ששולח סמיכת פוך לתולעת קטנה באמצע היער, ודאי יש מי שדואג לכל צעד ושעל שאנחנו עושים.

למרות שהטבע שלנו הוא לנסות ולהפחית את הכאב על סוגיו וביטויו השונים, חוזרת המציאות ומוכיחה שהכאב הוא בלתי נמנע. בכל דבר ישנן עליות ומורדות, ולכן אם ברצוננו להצליח בחיים, המפתח אינו לסלק את הכאב לחלוטין (משום שזה בלתי אפשרי), אלא ללמוד כיצד להבין ולקבל אותו.

מה שאנו מכנים "סבל" הוא לעיתים קרובות ביטוי של "מאמץ". על מנת להגיע לכושר גופני טוב צריך "לשלם" בוויתור על הרצונות לנוח ולאכול כל מה שבא לנו, ועל מנת לחיות בקשר זוגי טוב צריך "לשלם" בהתחשבות באדם נוסף ובוויתור על הילד הקטן והמפונק שקיים בתוך כל אחד מאיתנו ושרוצה רק לספק את רצונותיו וצרכיו.

מכאן עולה כי אף על פי שהשקעה ומאמץ עלולים להכאיב, אסור לנו להציב לעצמנו כמטרת חיים את הבריחה מן הכאב. ככל שהכאב אותו אנו חווים בדרך גדול יותר, ייתכן כי בהמשך תגדל ההנאה מההצלחה. בהקשר הזה חשוב לזכור כי כל הכללים משתנים כאשר מדובר בכאבם של אנשים אחרים ולעולם אסור להתעלם ממצוקתם.

כאשר אנו מנחמים חבר שחווה קושי אסור להטיף לו על כך ש"הכל לטובה". כלפי אדם אחר דווקא ההשתתפות והאמפטיה כלפי המשבר היא זו שעוזרת בהפחתת הכאב.

הנאצים ימ"ש הציבו בכניסה למחנה בוכנוולד את השלט "כל אדם לגורלו", ובכך ניסו לומר שבזמן מצוקה אישית האדם מאבד את צלם האלוקים שבו והופך להיות חיה הישרדותית. בניגוד מוחלט לגישה זו, התורה מספרת לנו שיוסף, חרף הקשיים הרבים שוודאי חווה בשנות המאסר הקשות בכלא המצרי, נשאר עירני לצרכי ורגשות הזולת ומצא בתוכו מקום להתעניין בקשיי שר האופים והמשקים שהושלכו אף הם לכלא ("מדוע פניכם רעים היום?").

בכך בעצם יוסף מלמד אותנו שהדרך להתמודד עם הקשיים האישיים שלנו היא להתגייס ולסייע למצוקת הזולת ולא לשקוע ביגון האישי וברחמים עצמיים.

המתנות שיוסף שולח לנו לא נגמרו שם בתחתית הבור. בהמשך, לאחר ששב ועלה מעלה בסולם וחזר להיות אדם אהוב, משפיע ומצליח הוא השכיל להתמודד גם עם נסיבות חייו החדשות בגבורה פנימית מרשימה. ההתמודדות עם העלייה לרוב טומנת בחובה מלכודת של תחושות אגו וגאווה.

הגדולה של יוסף, ועל כך הוא זכה לתואר "הצדיק", היתה שגם את העלייה, כמו את הנפילה, הוא ייחס לבורא ולא ניסה לנכס לעצמו את הקרדיט על הצלחותיו. כאשר פרעה ביקש את עזרתו בפתרון החלומות הוא ענה שהקב"ה הוא זה שיסייע לו לפתור אותם וכי הוא עצמו רק שליח להעברת המסר. דבריו אלה נכנסו כמו חץ לליבו של פרעה עד שהוא הבין והעיד שמולו ניצב אדם מיוחד שיוכל בחוכמתו ובענוותנותו להשפיע לטובה על כל העולם.

שבת שלום, ניר אביעד

זמני כניסת שבת ופרשת השבוע - כל שבוע באתר נס ציונה נט המקומון המוביל בעיר!