פרשת "נָשֹׂא" – שוב ושוב ושוב... | ניר אביעד

$(function(){setImageBanner('484d3241-9be9-47e0-b4c7-b3ed37f9a323','/dyncontent/2024/3/12/8f0a2b8d-e0e3-496f-8d42-b3f76fef9145.jpg',16611,'בול בפוני קריית תרבות עד 0104',525,78,false,45868,'Image','');})

בסיום פרשתנו, שהינה הארוכה ביותר בתורה, הכתוב חוזר 12 פעמים, בצורה שנראית על פניו טרחנית ומייגעת, על אותם תיאורים במדויק של המתנות והקורבנות שהביאו נשיאי השבטים בעת חנוכת המשכן במדבר. חזרה זו, שמתפרשת על פני פסוקים רבים מאוד, נראית תמוהה במיוחד על רקע העובדה שהתורה ידועה בתמציתיות הרבה שלה בתיאור רעיונות ואירועים חשובים אחרים.

פרטי

פרשת "נָשֹׂא" – שוב ושוב ושוב... | ניר אביעד

במרחבי החיים השונים רבים מאיתנו מחפשים את הריגוש והחידוש. בגד חדש, ריהוט שונה לבית, טיול במקום בו טרם היינו – בכוחם של אלה להחדיר התלהבות ורעננות. ישנו כלל ידוע בשיווק לפיו אם משנים במעט את האריזה של אותו המוצר בדיוק המכירות לרוב יעלו פלאים. בעבודת השם זה לא עובד ככה.

זיפזופ מחוויה רוחנית לחברתה ומריגוש לריגוש לא מאפשרים בניית קומה של יציבות, קביעות ואפילו עקשנות שחשובים כל כך למי שרוצה להתקרב לנשמתו ולבורא. בעבודת השם צריך לחזור על אותה תפילה כל יום כמה פעמים, להניח כל יום את אותן התפילין ולהתמודד שוב ושוב עם אותן מידות שליליות שממענות להניח לנו לנפשנו, כאשר דווקא לאותה עבודה עקבית ושיטתית יכולת לקדם ולהרים אותנו מעלה מעלה.

בהחלט יש מקום למציאת החידוש גם בעבודת השם. זה יכול לבוא לידי ביטוי בניגון חדש בשולחן השבת, בתפילה מיוחדת בטבע או במציאת לימוד שטרם למדנו ושבכוחו לפתוח לנו פתח להתבוננות שונה ולמחשבות ורגשות חדשים. כל אלה טובים, חשובים ומועילים כל עוד יודעים להכיר ולהוקיר את הערך את העוגנים הקבועים.

בנוסף, למרות שנראה שכל נשיא שבט הביא מתנה זהה, ועל פניו היה ניתן לציין פעם אחת בלבד את כל אותן המתנות ולכתוב שהן חזרו על עצמן, התורה מנסה לספר לנו סיפור עמוק וחשוב מאוד. אומנם הפעולה החיצונית היתה זהה, אך הכוונה של כל נשיא שבט והחיבור האישי שלו עם המשכן היה שונה.

כוונת הלב, זו הנסתרת לעיתים מהעין, חשובה הרבה יותר מהביטוי ומהמעשים החיצוניים. דווקא מתנות הנשיאים הזהות מלמדות אותנו על הייחוד והשוני של כל אחד מהם.

למעשה, אומרת לנו התורה, גם כל אחד ואחד מאיתנו הוא ייחודי. מעולם לא הייתה וגם לא תהיה בריאה זהה אלינו. המשנה במסכת סנהדרין קבעה כי "כשם שאין פרצופיהם של בני-אדם שווים זה לזה, כך אין דעותיהם שוות". אם נבחן את שבעת מיליארד האנשים שחיים כיום בעולם (ואף נוסיף את המיליארדים שכבר נפטרו) לא נגלה אף אדם שזהה במדויק לשני – לא במראה החיצוני (למרות שלנו מיליארד סינים נראים אותו הדבר...) וגם לא בדעות (=בפנימיות).

פרוש הדבר הוא כי לכל אחד ואחד יש ייחודיות משלו ואף אחד לא שווה לחברו. הגמרא מרחיבה ואומרת שעובדה זו מורה על גדולתו של הקב"ה, שברא את כל בני האדם בדמות אדם הראשון ועדיין אין אחד דומה לחברו. השוני אינו רק בצורה החיצונית, אלא גם במהות הפנימית ובאופי. מכאן אנו לומדים גם על תפקידנו בעולם - אדם צריך לומר שבשבילו נברא העולם ולנסות לפענח את אותה השליחות מיוחדת שלכבודה הוא נולד.


מיוחסת לבעש"ט האמירה לפיה "היום בו נבראת הוא היום בו הקב"ה החליט שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיך". עד כדי כך! בבסיס האמונה שלנו אנחנו טוענים כי בכל אחד ישנו "חלק אלוקה ממעל", כלומר הנשמה שיש בנו היא ממש חלק ישיר מהקב"ה בכבודו ובעצמו. בעצם גילוי הכישרונות הייחודיים שניתנו לנו אנחנו מביאים לידי ביטוי וחושפים עוד טפח מהשגחתו, תוכניתו ותכונותיו של הבורא וזוהי סיבה נוספת מדוע אסור לנו לוותר על המסע לחיפוש המיוחד בנו ולהסתפק בקטנות ובסתמיות.

חלק מאותן מתנות הנשיאים כללו עגלות משא עליהם יכלו הלווים מאוחר יותר להעמיס את בדי המשכן, קרשיו ועמודיו בנוסעם מתחנה לתחנה. יחד עם זאת, את כלי המשכן עצמם, כארון הברית, המנורה, השולחן והמזבח, הצטוו בתחילת הפרשה הלוויים בני משפחת קהת לשאת על הכתף. את החלקים הפנימים והחשובים לא ראוי לשנע בעגלה מכובדת ככל שתהיה. כדי להתחבר אליהם באמת יש לשאת אותם על הכתפיים, לתת שכם, להתאמץ.
גם כאן התורה מנסה ללמד אותנו שיעור חשוב לפיו הדרך להתקדם באמת, להשתנות ולגדול חייבת לעבור דרך יגיעה. הנשמה דוחה את תרבות האינסטנט המערבית הדוגלת במינימום מאמץ בדרך למקסימום תוצאה. אולי זה נכון כשבמפעל מסוים מנסים לייצר מהר ובזול עוד בקבוק קולה, אבל אם רוצים לטעום באמת את טעם החיים אין מנוס מלהתאמץ ולעבור בדרך הארוכה.

כל מי שחפץ להתגבר על מידה שלילית ככעס, קינאה, עצבות או תחרותיות, כמו גם כל מי שרוצה לזכות לקשרים עמוקים ומשמעותיים עם הסובבים אותו, יודע שהדרך לאותה מטרה נכספת מחייבת התמודדות וויתור על הילד המפונק והאנוכי שקיים בתוך כל אחד מאיתנו.

כפי שהזנחה של הגינה בחצר הבית בהכרח תביא עימה עשבים שוטים וקוצים שיגדלו ויתפסו את מקומם של הפרחים העדינים, כך גם "זרימה" חסרת גבולות עם מידותינו השליליות תביא עימה להרס הגינה הפנימית. האמירה הפוסטמודרנית של "ככה אני ואין מה לעשות" גובה מהמאמינים בה (ומהסביבה שלהם) מחיר יקר.

את הזולת אכן צריך לקבל כפי שהוא מבלי לרצות לשנותו, בעוד שאת "יצר לב האדם רע מנעוריו" האישי שלנו אנחנו מחויבים לתקן ולעדן. העמל הוא דבר שמבריא את הנפש. "טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו" אמר ירמיה הנביא, שכן עבודת השם מיישרת את עקמומיות הלב.

בע"ה שנזכה כל אחד מאיתנו לזכור את מטרת המסע הזה שנקרא "החיים", לא לברוח ממאמץ בדרך למימוש מטרותינו החשובות באמת, לתת שכם, ומתוך כך נזכה להכרות עם כלי המשכן הפנימיים שבתוכנו.

שבת שלום, ניר אביעד

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה