פרופ' ניר אוריון: אני מודאג מ"הדאגה של ההנהגה ההורית"

קראתי בדאגה את הידיעה שהתפרסמה בכל נס-ציונה ב-14.8.20 ש"הנהגת ההורים היישובית מודאגת מאוד לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה. "

אני מודאג ואף מוטרד מכך שהנהגה מודאגת.

ולא שאין סיבה לדאוג. יש ויש.

התקופה בה אנו נמצאים מציפה את כל חוליי החברה הישראלית וביניהם גם את חולי מערכת בתי הספר. כלומר, הסיבה לדאגה ממערכת בתי הספר קיימת מזה שנים. משבר הקורונה רק מחדד אותה.

המתווה של משרד החינוך צרך להדאיג את כולנו, כי הוא נמצא כולו ברמת התייחסות נדל"נית-ארגונית. הוא משאיר אותנו ברמת ניהול תוצר ועיצוב מוצר לצורך אחסון בקפסולות מהודקות.

הנהגה הורית לא יכולה לקבל מצב בו יתייחסו לילדים שלנו כשפורפרות מהודקות. הנהגה הורית צריכה להנהיג ולנפץ את תרבות הקפסולות ולהציף במקומה אלטרנטיבה חינוכית-פדגוגית.

המתווה של משרד החינוך מתייחס לפעילות לימודית בשתי סביבות בלבד: בית הספר והבית (למידה מרחוק). עם זאת, מוסכם על כל "מומחי הקרונה", כי עיקר ההדבקה היא במקומות סגורים וסיכויי ההדבקות במרחב הפתוח נמוכים בהרבה מהסיכון הקיים בסביבה הבית ספרית ובסביבה הביתית.

לכן, סביבת הלימוד החוץ כיתתית היא הסביבה המתאימה ביותר לעידן הקורונה.

לדוגמה,

מקצועות לימוד רבים מתיימרים להכיר ולתווך ללומד את העולם בו הוא חי ומתפתח. העולם הפיזי (מדעי הטבע) העולם החברתי (מדעי החברה) עולם הרוח (מדעי הרוח) והעולם הרגשי (כולם אמורים לעשות זאת).

העולם הפיזי נמצא רק מחוץ לקירות האטומים של בית הספר והעולמות החברתיים, רוחניים ורגשיים נמצאים בכל מקום.

אז מדוע להתמקד רק ב(פסאודו) למידת "זום וגמרנו" וקפסולות אטומות?

....ובוודאי בעיר כמו נס-ציונה שיש לה את המשאב ההוראתי של גבעות הכורכר. משאב זה נושק לארבעה בתי ספר יסודיים ולקריית החינוך הגדולה בנס-ציונה. וגם תלמידים הלומדים במזרח העיר יכולים להשתמש במשאב הוראתי זה עם מעט מאמץ של הורים וסיוע עירוני.

זה ידרוש השקעה של זמן ומשאבים כי הרוב המכריע של המורים אינו אמון על הפרקטיקה של גירוי אינסטינקט הלמידה מתוך אינטראקציה עם העולם המוחשי וברור, ויש צורך להכשירם לכך.

אך זו ההזדמנות להציף את הרעיון ובתחילה ליישם אותו רק בקרב מורים הפתוחים לגישה זו.

לדוגמה,

למקד את שעורי הבית בפעילויות שיוציאו את התלמידים מחוץ לבית לפעילויות של התבוננות בתופעות, איסוף נתונים, תיעוד תופעות והצמחה של למידה מתוך המפגש המוחשי.

המורה אינו חייב לפגוש את תלמידיו רק בתוך קפסולות אטומות או כלוח זיכרון בזום.

הוא יכול לפגוש אותם גם בסביבה הפתוחה. ולא לצורך העברת מידע, אלא בתיווך לרכישת ידע.

זו ההזדמנות להתנתק מתוכניות הלימוד ממוקדות מיצ"ב, טימ"ס וכו', המדכאות את אינסטינקט הלמידה, ולאפשר למורים לחוות הוראה מסוג אחר.

תקופה משברית זו היא הזדמנות להקשיב ולהיפתח לכיווני חינוך פרוגרסיביים. חינוך הרואה בילד עולם ולא חומר תפזורת שיש לאחסנו בקפסולות אטומות.   

בשלב זה ברור כבר (לרובנו) שהבעיה האמיתית העומדת בפני החברה הישראלית אינה הקורונה, אלא האנרכיה השלטונית המטרללת את חיינו.

 ולכן, זה הזמן של המנהיגות המקומית לעמוד בפרץ. המנהיגות המקומית יכולה וצריכה להציב אלטרנטיבות ולמנוע מציבור ההורים והילדים להיסחף במערבולת האנרכיה.  בכל תחום ובוודאי בתחום החינוך.

הנהגה ההורית, במקום להיות מודאגים, אתגרו את מערכת החינוך העירונית בדרישה להקצות את המשאבים הדרושים להוצאת ילדיכם מהמסכים ומהקפסולות האטומות.

הקורונה תימוג מחיינו במוקדם או במאוחר, היכולת של מורים לשלב את גבעות הכורכר כמשאב הוראתי של בתי הספר בנס-ציונה יישאר גם אחרי עידן הקורונה.

...תהיה זו החמצה גדולה, באם כל מה שיישאר מתקופת הקורונה היא תרבות הקפסולות.