פרשת "בהעלותך" – בכיינים, נמאסתם | ניר אביעד
27.05.21 / 16:03
התורה מתארת לנו כיצד במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר בני ישראל נהנו מתנאים של "פנסיון מלא" בבית מלון מפואר, עת הם זכו למזון פלאי שירד מהשמיים מידי יום מבלי הצורך לעבוד בעבורו, לבאר מים ניידת שהתקדמה עימם, לענני כבוד ששמרו אליהם מהחום ומהקור המדברי ואף לבגדים שמעולם לא הוצרכו לכיבוס ולגיהוץ.
פרשת "בהעלותך" – בכיינים, נמאסתם | ניר אביעד
ולמרות כל אלה, התורה מתארת לנו כי לאורך כל אותה התקופה עם ישראל בא בטרוניה פעם אחר פעם לקב"ה ולמשה שליחו והעלה טענות מטענות שונות, כאשר בפרשתנו התלונות היו סביב הקולינריה וטיב האוכל: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִילֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּישֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּיחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".
האבסורדיות של טענות העם זועקת לשמיים שכן ידוע לנו שטעמו של המן, שהם זכו לקבל מידי יום, היה בטעם המדויק אותו כל אחד מהם חפץ היה לטעום. מי שרצה לאכול שווארמה זכה להנות ממנת בשר עסיסית ומי שרצה סושי ונגירי נהנה ממטעמי המטבח האסיאתי. יתר על כן, הנוסטלגיה של בני ישראל לתקופת העבדות במצרים תמוהה ביותר.
נראה היה כי הם שכחו את כל אותם עינויים אכזריים שהיו מנת חלקם היום-יומית. את התינוקות שהושמו בפירמידות במקום לבנים במקרה שלא השלימו את מכסת הלבנים היומית ואת מאות הילדים שנשחטו מידי יום כדי להכין לפרעה אמבטיה מדם יהודים פעמיים ביום כמזור לפצעיו. במקום אלה הם שגו בהזיות על הטוב והשפע הדמיוני שהיה מנת חלקם. במידת מה הגעגועים לאוכל במצרים מזכירים ניצול אושוויץ שיתאר בערגה את געגועיו למרק הדלוח ולפרוסת הלחם העבשה שקיבל שם ויתאר אותם כסעודת גורמה.
מאחר והפעם נראה כי הקיטורים כל כך משונים וכל כך מנותקים מכל הקשר הגיוני עד שעולה המחשבה שהטענות עצמן היו חסרות משמעות כמו העמדה הנפשית שהולידה אותן שמקורה בראייה מעוותת ואף הרסנית של המציאות.
כולנו מכירים את דבריו היפים של ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". הקב"ה משבח את עם ישראל על שבטחו בו והלכו אחריו למדבר. מילים אלה תמיד מפתיעות אותי מחדש. על מה מגיע יישר כח לעם ישראל? על שהם הואילו בטובם לעזוב את מחנות השמדה ההמוניים של מצרים וללכת עם הקב"ה לאחר שהוא עשה בפניהם ניסים גלויים והכה את המשעבדים שלהם? הרי אך טבעי הוא שהם ירוצו אחריו לכל מקום שזה לא יהיה... ובכל זאת, הקב"ה משבח אותם. התשובה לקושייה זו היא שחז"ל מתארים לנו שלמרבה האבסורד 80% מהעם העדיף להישאר במצרים, להינמק ולמצוא שם את מותם מאשר לצאת לחופשי. הפחד מיציאה אל דרך חדשה ולא מוכרת היה גדול אף יותר מהסבל הנורא, אך המוכר והידוע.
אם נעמיק בהבנת השורש של תלונות אבותינו במצריים ובמדבר נוכל להבין כי בנפש האדם קיימת נטייה מסוכנת להמשך אחר מחשבות, דיבורים ומעשים שדווקא מנמיכים אותו וגורמים לו לנזק. כפי שאין כל הגיון בנוסטלגיה על האבטיחים שכביכול הם קיבלו בחינם במצרים, כך אין כל הגיון בנטייה שלנו לשנוא ולהילחם האחד בשני, כמו גם בנטייה לאכול אוכל לא בריא או לעשן. אלה הן רק דוגמאות קטנות להתנהגות אנושית המחריבה את מקור החיות שלה עצמה.
המדרש מתאר כיצד כשנברא האדם ביום השישי לבריאה התקוממו המלאכים עוזא ועזאל וטענו בפני הקב"ה: "מה אנוש כי תזכרנו", כלומר: "מדוע אתה צריך אותם?! הם יהרסו את העולם. עדיף לכולם שהם לא ייבראו".
האדמו"ר מאיז'ביצה הסביר שהשורש לכל ההרס העצמי שלנו והנטייה לעשות מעשים לא הגיוניים מקורו באותו קטרוג של המלאכים. יש בתוכינו קול עמוק ופנימי שמאמין להם, שמאמין (בצורה לא מודעת כמובן) שבאמת אין בנו ערך ואין בנו טוב, ולכן הגיוני שנמשך אל השלילי.
משימת חיינו, אם כך, היא להלחם בעוזה ועזאל (מלשון עזאזל) ולמרות המשקולת הפנימית-רוחנית שעל רגלינו כן לשאוף אל הטוב והתיקון.
התפקיד הרוחני של אותם מלאכים כיום הוא לגרום לנו להאמין שבאמת אי אפשר שיהיה לנו טוב. לא נולדנו למשפחה המתאימה, לא בתקופת הזמן הנכונה, אין לנו מספיק כסף, או יופי/שכל/חוכמה/מזל (ישלים כל אחד את נקודת הכאב האישית שלו).
עם יד על הלב - לכל אחד יש רשימת אשמים במצבו או רשימת דברים החסרים לו ושעל פי דמיונו הכוזב רק אם אלה יתממשו הוא יהיה שמח ומאושר. מי שחי בתודעה כזו צריך לדעת שכל אלה הם דמיונות. גם אם נשיג אותם יצוץ סיפור אחר שיספר לנו למה אנחנו עדיין לא מאושרים. האמת (המאכזבת לחלקינו) היא שאושר הוא תלוי בחירה ולא תלוי נסיבות חיצוניות.
אחד הכלים המשמעותיים ביותר להתקדמות היא בהבנה שהחיים הם כאן ועכשיו, ולכן יש לעצור את אותה נוסטלגיה דמיונית, שבאה לידי ביטוי בגעגוע העבדים הנמלטים אל מצרים, כמו גם את הדמיונות על העתיד שממתין לנו. הממשות היחידה הקיימת הוא הרגע הזה.
לא אחת אנשים מחפשים תירוצים ולגיטימציה להישאר ניצבים במקומם, גם אם הוא לא מקום שטוב להם, כאשר אחת המלכודות הקלאסיות זה התרפקות על העבר. לא רק שהרבה פעמים (כמו בפרשה שלנו) זה כרוך בשקר עצמי ועיוות העובדות של מה שבאמת קרה ומה שבאמת חווינו, אלא בראש ובראשונה זה מפריע לנו להיות מאושרים בהווה האפשרי לנו. ההשוואות הללו למקום מגורים ישן, לעבודה קודמת, לגיל הנעורים, לסיטואציה משפחתית כלשהי ולעיתים אף לבן/בת זוג קודם מכניסים אותנו יותר ויותר לבור של רחמים עצמיים ולתחושת חידלון, אשר כל תפקידם הוא לשמר אותנו תקועים במקום הנוכחי בו לא טוב לנו. למרבה האבסורד אנחנו במו דמיונותינו ומחשבותינו גורמים את הנזק הזה לעצמינו.
הפרשה נפתחת בציווי לאהרון הכהן להדליק מידי יום את המנורה במשכן, כאשר חז"ל דימו את אותה מנורה לנשמה. עבודת אהרון במשכן באה למעשה להזכיר לנו שבכל אחד מאתנו קיימת מנורת מקדש פרטית אותה עלינו בכל יום להדליק מחדש. אנחנו מצופים ויכולים להתגבר על הקול הפנימי של "מה אנוש כי תזכרנו", על מנגנון ההרס העצמי, הייאוש, העייפות והעצבות.
כיצד עושים זאת? כיצד מתחברים אל אותה המנורה? המדרש רומז לנו באומרו שבניית המנורה לא הייתה מדעתו של משה ולא נעשתה ע"י אדם, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא זה שהלחים באש את כל הזהב למנורה מופלאה.
בזכות האמונה בטוב זכו 20% לצאת לחופשי. ישנם מקומות בהם אנחנו נדרשים לעשייה אקטיבית ולפעלתנות, ולעומתם יש מקומות בהם אנו נדרשים פשוט לבוא באמונה תמימה עם חומרי הגלם הפנימיים הטובים שבנו, עם הרצון הטוב, האכפתיות, השאיפה להתקדם ולהתקדש, והקב"ה כבר יסייע לנו לבנות את המנורה שבלב.
שבת שלום, ניר אביעד
