פרשת "בֹּא" – אני לא רואה אותך ממטר עם ניר אביעד

פרשת "בֹּא" – אני לא רואה אותך ממטר | ניר אביעד

את עשר המכות המתועדות בתורה, כידוע, אין לראות רק כסדרת אירועים על-טבעיים שהחריבו את ממלכת מצרים לפני כ-3,300 שנה. התורה אינה עוד ספר המתעד סיפורים עתיקים, אלא מהווה מדריך לחיים וספר הנחייה להתפתחות הרוחנית שכל אחד מאתנו נדרש לה, ולכן האפיזודות המתועדות בה מייצגות חוקים רוחניים נצחיים המתרחשים שוב ושוב בלבו של כל אדם.

ביחס למכת חושך, המכה התשיעית, התורה מתארת כיצד במשך שלושה ימים המצרים סבלו מחושך מוחלט, ששיתק את כל מציאות חייהם, בעוד ליהודים השמש המשיכה לזרוח כרגיל. מדרשי חז"ל על הפרשה מוסיפים פרטים ומתארים כיצד החשכה הלכה והפכה חמורה יותר ויותר, עד שהמצרים לא יכלו לראות דבר ולהכיר זה את זה, וכיצד החושך היה כה סמיך, עד שאיש לא יכל היה לזוז ממקומו.

חושך מסמל את הנטייה שלנו להיכנס למצבי עצבות וייאוש, ולהרגיש שלעולם ולחיים שלנו אין מטרה ושאין לנו סיכוי להשתנות ולהשתפר. העצבות היא לא חטא, אבל היא השורש לכל החטאים. אדם עצוב מוותר לעצמו ולא נלחם ביצר הרע כמו בתקופות הטובות שלו, ולכן לא בכדי העצבות הומשלה למנגנון הנעילה המרכזית ברכב, אשר הפעלתו משתקת את כל המערכות כולן.

בזמן שאנחנו חווים עצב אנחנו נהיים כבדים, חסרי מוטיבציה ולא יכולים להתחדש ולנוע, כמעט כמו אותם מצרים שמבחינה סמלית לא יכלו היו להניע אף איבר. מחקרים מלמדים שילדים מחייכים בממוצע 400 פעמים ביום, בעוד מבוגרים פחות מ-40. מדוע רבים מאתנו חווים את החיים בכזו כבדות? מדוע אנחנו לא קופצים בשמחה בכל בוקר מהמיטה לקראת יום חדש? מדוע כל שינוי כה קשה לנו? האמת הכואבת היא שנתנו למכת החושך להשתלט גם עלינו.

באותם שלושת הימים, בהם המצרים סבלו מהחושך הנורא, מספרים לנו המדרשים ש80% מבני ישראל נפטרו ורק 20% זכו בהמשך להיגאל. אותם היהודים שלא זכו לצאת ונפטרו באותם ימים היו אלה שחששו מהשינוי שבפתח. למרות שהאמת הייתה ברורה כשמש, ולמרות שהם סבלו מאוד במצבם, הם העדיפו את החושך שבעבדות ואת הסבל המוכר על פני אי הודאות והמאמצים הכרוכים ביציאה אל חיים חדשים.
לא נעים ולא פשוט לומר זאת, אבל לצערנו גם היום רבים מאתנו מכורים לתחושה של המסכנות והצמצום. זאת לא חייבת להיות מציאות חיינו. לא באנו לכאן כדי לסבול או להעביר את הזמן בין משימות מייגעות בציפייה לסוף היום. באנו לכאן כדי ליהנות מאורו של הקב"ה ומעולמו, ולכן היפך היהדות זה להיות מסכנים ולהתאהב בחשכה. המציאות שכל אחד חווה היא ב-99% תולדה של פרשנות אישית פנימית ורק אחוז בודד קשורה לאמת אובייקטיבית חיצונית. המפתח לאור או לחושך הוא בידינו ובתוכנו.

במשנה במסכת סנהדרין נכתב : "משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור. אמר לו תרנגול לעטלף אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה?". מה פשר המשל הזה? העטלף, שעיניו מותאמות לחיי החושך, אינו מצפה לאור. הוא התרגל לחיות בחושך ולא מכיר או מאמין במציאות אחרת. לעומתו, התרנגול יודע את הטוב שיש באור והוא אף זה שמקבל את האור הראשון בכל בוקר. מהבחינה הזו הוא מסמל את הציפיה לישועה.

האמת היא שהעולם כפי שהוא כבר מלא בטוב. ההבדל בין העטלפים לבין התרנגולים הוא שהעטלפים כלל לא רואים אותו וחווים את המציאות כחשוכה וקשה. עלינו לסגל לעצמנו ראיה של תרנגולים – לחפש דברים גדולים ועמוקים ולנסות למצוא את האור שבכל דבר. זו הסיבה שאנחנו מברכים מידי בוקר בברכות השחר: "ברוך שנתן לשכוי (=תרנגול) להבדיל בין יום ולילה". כמה טוב שיש לו את היכולת להבדיל בין אור וחושך, בין טוב ורע. הלוואי וגם אנחנו נהייה קצת יותר תרנגולים ופחות עטלפים.

בנוסף לזאת, על מכת החושך נכתב: "לא ראו איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו" (שמות פרק י'). לפי האדמור מגור, "השפת אמת", יש ללמוד מפסוק זה מסר חשוב: החושך הנורא והקשה ביותר הוא כשמגיעים למצב של "לא ראו איש את אחיו". כשאיש אינו רואה את אחיו, אינו יודע מה חסר לו ואינו משתדל לעזור לו – אין מציאות אפילה מזו. התוצאה של מצב זה היא: "ולא קמו איש מתחתיו". כאשר בן אדם דואג רק לעצמו, וכל מחשבותיו הן כיצד להציל את נפשו בלבד – הוא נשאר במקומו ואינו מסוגל להתרומם משפל המדרגה בה הוא נמצא, וזאת משום שכלל רוחני ידוע אומר שאת ההתעלות העצמית משיגים על ידי העלאת הזולת.

הביטוי העממי "אני לא רואה אותך מטר" מקבל כעת משמעות נוספת. במצרים אומנם היה גם חושך פיזי שהפריע לראות אחד את השני, אבל הבעיה הייתה חמורה הרבה יותר. המצרים, כמו גם חלק גדול מבני ישראל, היו שקועים באגואיזם ובאנוכיות הקטנה והצרה שלהם ולכן נענשו בחושך אמיתי ומשתק.

בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות. התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד.

החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא אכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. להיות בן חורין אמתי, לצאת מהשעבוד והעבדות של הדאגה העצמית המפורזת, פרושו לפקוח את העיניים, לראות מעבר לקצה חוטמי ולהתחשב במי שסביבי. הרב קוק תיאר שככל ש"תודעת האני" של האדם רחבה יותר וכוללת יותר אנשים עימו, כך הוא מפותח יותר.

חז"ל תיארו במדרש שאותו החושך היה עבה כדינר זהב. הרדיפה אחר החומריות מגבירה בנו את האנוכיות וגורמת לנו שלא להתעניין בזולת ובבעיותיו. כשעסוקים במרדף אחר הממון בקלות אפשר ליפול ל"לא ראו איש את אחיו".

המעניין הוא שההלכה קובעת שתחילת זמן אמירת "קריאת שמע" בבוקר, אותו הרגע בו החושך מתחיל להסתלק, הוא מ"שיכיר את חברו הרגיל עימו ממרחק ארבע אמות". אי אפשר להכיר בבורא עולם ולקבל עול מלכות שמים בלי להכיר קודם את חברו.

בהמשך הפרשה, מיד לאחר המכות, התורה מצווה על אכילת קרבן הפסח, אשר בניגוד לשאר הקורבנות חייב להאכל דווקא בחבורה. נראה שבכך התורה רוצה להורות לנו שהדרך לחרות אישית וקולקטיבית עוברת דרך המאמץ המשותף שלא יישאר ולו יהודי אחד בודד בחושך. אפילו לא אותה פולניה מהבדיחה המפורסמת.
 
שבת שלום ואור, ניר אביעד

זמני כניסת שבת ופרשת השבוע - כל שבוע באתר נס ציונה נט המקומון המוביל בעיר!