פרשת וארא – הגברים בוכים בלילה עם ניר אביעד

פרשת השבוע עם ניר אביעד. פרשת וארא 

מאתים ועשר שנים היו בני ישראל במצרים, עבדו בעבודות פרך שונות וסבלו סבל שקשה לדמיין. פסוקי התורה, המתארים את אותה תקופה, יחסית קצרים והם מספרים לנו בעיקר על התוכניות הזדוניות של המצרים המשעבדים,

בעוד לצד של היהודים המשועבדים כלל אין ביטוי. כל זה כמובן איננו מקרי. אחד הביטויים של עבדות הוא שלאדם אין קול, אין מי שמקשיב לו ואין לו כוח לבטא את רחשי ליבו או אמונה שיש בכלל משמעות למה שהוא חושב ומרגיש. כשאדם מאבד את הקול שלו הוא הופך לעבד ואחרים יכולים לשלוט בו.

כניסת שבת פרשת השבוע עדכון שבועי 

בכל סיפור טוב יש את הרגע הזה שבו המגמה מתחילה להתהפך והאור בקצה המנהרה מתחיל להופיע. מתי היתה נקודת המפנה בסיפור יציאת מצריים? "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים" אומר הפסוק בפרשת שמות. "איי!", "דיי!", "מספיק!", "עד כאן!". פתאום לעבדים המסכנים האלה יש קול. אומנם זה עדיין קול חלש, קול של מצוקה, אבל אמיתי ונובע מעומק עומק הלב.

ברגע שאנחנו באמת רוצים להשתחרר ממה שכובל אותנו, ברגע שאנחנו באמת רוצים להשתנות ולגדול רק אז שוועתו עולה למעלה אל האלוקים. אדם יכול לדבר מבוקר עד ערב על הרצונות שלו להתחיל לאכול בריא, להתאמן, להפסיק לרכל, לצפות פחות במסכים, להתחבר ללימוד רוחני, ועוד ועוד, אבל כל עוד זה לא יבוא באמת מעומק הכאב הוא יישאר עבד לכוחות שגוררים אותו למטה והוא לא ישתנה.

רבי נחמן מברסלב נתן עצה נפלאה לתלמידיו שכולנו יכולים ללמוד ממנה - אם קשה לנו (ובנינו, למי הכול הולך חלק?) אחד הדברים הטובים ביותר שנוכל לעשות (לצד כמובן עשיות אקטיביות לשיפור המצב) זה להישען אחורה ולפלוט אנחה עמוקה וכנה מעומק ה"קישקע". זה לא "קרחץ" פולני של קיטורים, אלא סוג של תפילה קטנה בה אנחנו מבקשים מהבורא שישמע את אנחתנו ושתעלה שוועתנו השמיימה. אאאחחחח אחד ארוך וטוב בלב תמים ומאמין יכול לפתוח רקיעים ולפתור כמעט כל תסבוכת. שווה לנסות...

בפרשתנו הנוכחית אנו קוראים על שבע המכות הראשונות, וביניהן על מכת הברד. "וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַייִם... וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד... וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת-הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה'. וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּולוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה".

ישנו מדרש נפלא של חז"ל שמסביר שאותו ברד, שלאחר בקשת משה פסק מלרדת ארצה, נשאר תלוי באוויר וחיכה עד לימי מלחמת יהושע עם האמוריים, כפי שכתוב: "ויהי בנוסם מפני בני ישראל וה' השליך אליהם אבנים גדולות מן השמיים". לא רק הברד חיכה ליום קריאה, אלא גם הקולות הרמים שמכה זו יצרה המתינו עד לימי אלישע עת נאמר "וה' השמיע אל מחנה ארם קול רכב וקול סוס חיל גדול".

מה זה הברד הפלאי הזה, שעשוי מאש וקרח מעורבבים, ושהמתין שנים רבות לשעת כושר לשוב ולרדת ולהגן על בני ישראל מאויביהם? התשובה, כך מסבירים המפרשים, היא שאותו ברד היה עשוי מכוח אותן אנחות חרישיות של בני ישראל, ושכל אחד מהפתיתים שירדו היו ספוגים דמעות של גברים ונשים, זקנים וילדים, אשר סבלו ונאנקו תחת השעבוד הנורא. כל אנחה שכזו עלתה השמיימה ומדמעותיהם הרותחות נעשתה אש מתלקחת בתוך הקרח.

כל אנחה שלנו, כל קושי, כל צער אינם סתמיים. הסבל שלנו ואתגרי החיים לא נעלמים מעינו של הקב"ה. בלילה, כשכל אחד מניח ראשו על הכר, וכבר אין בפני מי להציג חזות של מצליחנים ולהתהדר ב"כרטיס ביקור חתיכי", עולים וצפים לא אחת התסכולים, האכזבות ותחושת הפספוס, ועימם גם אנחה של צער ותפילה לעתיד טוב יותר. "הגברים בוכים בלילה", וכנראה שלא רק הם. את אותם רגעים של שבר, עליהם כנראה היינו מעדיפים לפסוח, אוסף הקב"ה באהבה אל נרתיקו ודווקא הם הם אלה שיבואו בבוא היום, בזמן בו אנו נזדקק הכי הרבה לעזרה, להיות מליצי יושר, לשמור עלינו ולעזור לנו לגדול ולהתעלות באמת מעל הקשיים והסתמיות שבחיים.

זו טעות לחשוב שעדיף היה לנו לדלג מעל מהמורות החיים ולחיות תמיד רק ב"היי". דווקא ההתמודדות היא זו שמעצבת את אישיותנו, ודווקא הקריאה לעזרה במקום בו אנו נגמרים ומתחיל האינסוף היא זו שבונה אותנו.

בהקשר הזה, לעניות דעתי, כדאי לחדד את ההבדל הדרמטי בין עצבות ובין מרירות ולב נשבר. האדמו"ר הזקן, בעל התניא, כתב: "עצבות היא שליבו מטומטם (מלשון אטום) כאבן ואין חיות בליבו, אבל מרירות ולב נשבר, אדרבא הרי יש חיות בליבו להתפעל ולהתמרמר", כלומר כשאדם בעצבות הוא מיואש, הופך לפאסיבי ואף מתחפר עוד יותר במקומו, בעוד בלב נשבר יש קריאה לתנועה ולשינוי, לפעולה ולשיפור עצמי. גם בתנועת הנפש של מרירות ולב נשבר בהחלט יכול להיות כאב ובכי, אך יחד איתם גם כמיהה וכיסופים אשר מולידים פעולה והחלטה לצאת לדרך חדשה. "אין שלם בלב שבור". הלב השבור מאפשר לנו להשתלם.

מעבר לכך, לרוב בחוויה של עצבות האדם מרוכז בעיקר בעצמו, בכישלונותיו ובפער הצורב בין הרצוי והמצוי. לעומת זאת, כשאדם בלב נשבר הוא כואב על הפגיעה באמת ובנכון ועל המציאות שרחוקה ממצבה המתוקן.

כך לדוגמא, כשאדם צועק על ילדיו, משלח אמירה פוגענית ומקטינה כלפי אשתו או מוציא דבר שקר מפיו, לרוב מתלווה לאחר מכן תחושה לא נעימה של פספוס ואכזבה עצמית מהכישלון.

אם התסכול ינבע מהפגיעה בתדמיתו בעיניי אחרים, או אף מהאכזבה העצמית שלו מעצמו על כך שהוא שוב פעם פגם ונפל אזי זו תהיה עצבות שלא בהכרח תוביל אותו למחוזות חיוביים. לעומת זאת, אם הכאב ינבע מכך שהוא פגע וציער מישהו אחר ופגם במציאות הבריאה והשלמה שברא השם בעולם אזי אותו כאב יהיה לב נשבר, אשר, כאמור, יוכל להוליד תנועה ושינוי.

אדם מתפתח מבין שלא הוא עצמו זה המרכז, אלא האמת היא שחשובה. "אמת" זהו אחד משמותיו של הקב"ה. ברגעים בהם אנחנו שמים את האגואיזם הפרטי והחשבונות הקטנים שלנו בצד וחושבים על האמת ועל מה שאובייקטיבית נכון באותו הרגע ובאותה הסיטואציה אנחנו מחוברים לריבונו של עולם ואין חופש גדול מזה.

בני ישראל במצרים עדיין היו רחוקים משם. כעבדים הראש שלהם היה שקוע בחומר, בטיט ובלבנים, ובכל זאת פעם בתוכם, לצד הרבה עצבות, גם לב נשבר שלא מוכן היה להסתפק במציאות הנוכחית. תנועת הנפש הזו של זעקה מעומק הלב הייתה הפתח דרכו הישועה הייתה יכולה להיכנס והלב להתרפא. "פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" קורה לנו הקב"ה. אחחחחחחחח.

שבת שלום, ניר אביעד

זמני כניסת שבת ופרשת השבוע - כל שבוע באתר נס ציונה נט המקומון המוביל בעיר!