פרשת קֹרַח – לחפור לעצמינו בור | ניר אביעד

כזכור, לפני העונש הקשה, משה פנה אל קרח וחשף את פרצופו האמיתי באומרו לו כי הוא יודע שהמניע האמיתי שעמד מאחורי טענותיו לשוויון חברתי והטרוניה על מעמדו של משה, אינו הדאגה הכנה לטובת העם וכי הוא אינו "לוחם צדק חברתי", כפי שהוא ניסה להידמות ולהציג את עצמו, אלא מטרתו הנסתרת הייתה לזכות במשרת הכהונה והוא פשוט קינא על כי אחרים קודמו לתפקיד לפניו.

את דבריו של משה משלימים מדרשי חז"ל המתארים את קרח כאדם חומרי מאוד (הביטוי המפורסם "עשיר כקרח" מתאר את עשירותו הרבה) המונע ממניעים של כבוד ותאוות שלטון. דבריו של משה מלמדים אותנו כלל גדול בתקשורת בין בני אדם, כפי שניסחו זאת היטב חז"ל: "כל הפוסל – במומו פוסל".

כלומר אדם שמעביר ביקורת על אדם אחר – לא מן הנמנע שהוא עצמו נגוע באותה "מחלה" ובעיה אשר מפריעה לו אצל הזולת, שכן אם אותה תכונה לא הייתה קיימת אצלו הוא לא יכול היה בכלל לראות ולזהות אותה אצל השני. מסיבה זו, בפעם הבאה שאנחנו רוצים להעיר למישהו על התנהגותו (אגב, דבר שמומלץ ככל הניתן למעט בו) עלינו לעצור ולשאול עצמינו: האם אותה תכונה מפריעה באמת קיימת אצלו או שבעצם את עצמינו אנו רואים ושופטים?!

כיצד ניתן לברוח מאותו רעל הקנאה שסופו לבלוע אותנו באדמה? ע"י אמונה וביטחון שמה שהקב"ה שלח לנו זה הטוב, המדויק והנכון ביותר שיכול היה להיות. בהחלט ייתכן ש"הדשא של השכן ירוק יותר", כלומר שהוא זכה ליותר שפע חומרי ואף רוחני, אבל אם נזכיר לעצמינו שתכלית החיים אינה בהכרח להגיע ליעד כלשהו, ובטח ובטח שלא להידמות לאף אחד אחר, אלא לזכות לעשות את התיקון האישי והפרטי שלנו, אזי נשכיל לשנות את התפיסה שמכשילה רבים ולראות ב"קלפים שחילקו לנו החיים" (ויהיו אשר יהיו) דווקא כחומר הגלם המדויק והנפלא ביותר עבור אותה התפתחות אישית אליה אנחנו נדרשים ושואפים.

בתודעה כזו אין מקום לקנאה ואין טעם בתחושת המסכנות וההתקרבנות הנלוות אליה. עלינו פשוט להאמין שכל התנאים הסביבתיים, הרגשיים והחומריים שקיבלנו הינם מדויקים להפליא בכדי שנצליח לתקן את נשמותינו. כמה נחמה יש בצורת המחשבה הזו.

יש אנשים שאם יהיה להם יותר כסף דווקא זה ירחיק אותם מעצמם ויש אחרים שאם יהיה להם יותר כבוד דווקא זה יסיט אותם משליחות. לצבור יותר חומר וכבוד זו לא שימחה – זה ריגוש. וריגושים, כידוע, באים ודי מהר חולפים. שימחה זה משהו אחר לגמרי. שמחה זה לראות ולהודות על הטוב שיש לי.

בשורש הקינאה עומדת תפיסה שגויה לפיה אם מישהו אחר הצליח זה כנראה בא על חשבוננו, ואם השני הרוויח וטוב לו משמע שלנו יישאר פחות. תפיסה משובשת זו מקורה במחשבה שעוגת השפע בעולם היא סופית ומוגבלת. לצערנו, זו טעות בסיסית וכאובה שכל העולם סובל ממנה. האמת האלוקית היא שעוגת השפע היא אינסופית. כשלשני טוב - העוגה לא רק שלא מצטמצמת, אלא רק הולכת וגדלה.

בראייה רוחנית – ישנם בעולם צינורות של שפע. כשהצינור סתום כולם סובלים, אבל אם אחד עשה פעולות מוצלחות ופתח את הצינור אז לא רק הוא, אלא גם השאר ייהנו מהזרימה המבורכת. פועל יוצא מזה הוא שהאדם החכם ישמח בכל ליבו בראותו את הקולגה/עמית/שכן מצליח, וזאת מתוך הבנה שיורד כעת שפע לעולם.

מעבר לכך, חוכמת הקבלה מלמדת אותנו שלכל אדם יש שורש נשמה אותו הוא חולק עם קבוצה מצומצמת של אנשים אחרים. כאשר יש שניים הנמצאים בקנאה ו/או סכסוך ביניהם כנראה הם מגיעים מאותו שורש נשמה, כלומר הם מחוברים מבחינה רוחנית בקשר עמוק ביותר שקשה לנו להבין את עוצמתו, גם אם בחיצוניות יש בניהם פירוד.

אותו פירוד חיצוני מתגלגל לפתחם כי דווקא ההתגברות עליו הוא המפתח לתיקון הנשמה והעולם. אם נשכיל להתייחס דווקא ל"אוייבים" ולבעלי המחלוקת שלנו כשותפים הכי משמעותיים לתיקון העולם ולתיקון העצמי שלנו כל המציאות תשתנה.

בנוסף, בעימות המילולי בין עדת קורח ובין משה עלה והתחדד ההבדל באופני הביטוי בין הצדדים. בעוד משה, כהרגלו, פנה אל הסוררים בכבוד ובנימוס בניסיונו לפשר ולמצוא את המאחד, דתן ואבירם, שהיו מראשי המורדים, השיבו לדבריו בציניות ארסית שמנעה כל אפשרות לקרבה באומרם לו: "כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר".

לאורך מסע הנדודים במדבר משה הבטיח פעמים רבות לעם כי לבסוף הם יגיעו לארץ ישראל ואף מכנה אותה "ארץ זבת חלב ודבש", אולם בדבריהם כאן הם מכנים דווקא את מצרים – "ארץ זבת חלב ודבש", וכך בעצם השימוש באותו הביטוי בצורה הפוכה מתוך ציניות ודמגוגיה הם מציגים את משה בצורה נלעגת ושומטים את הקרקע מפני האפשרות לדיון רציני וענייני. הרמח"ל ב"מסילת ישרים" כתב שהציניות והליצנות סוגרות את האדם ו"מגנות" עליו בפני ביקורת: "כְּמוֹ הַמָּגֵן הַמָּשׁוּחַ בַּשֶׁמֶן אֲשֶׁר יַשְׁמִיט וְיַפִּיל מֵעָלָיו הַחִצִּים וּמַשְׁלִיכָם לָאָרֶץ, וְלֹא יַנִּיחַ אוֹתָם שֶׁיַּגִּיעוּ אֶל גּוּף הָאָדָם, כֵּן הַלָּצוֹן בִּפְנֵי הַתּוֹכֵחָה וְהַמַּרְדּוּת. כִּי בְּלֵיצָנוּת אֶחָד וּבִשְׂחוֹק קָטָן יַפִּיל הָאָדָם מֵעָלָיו רִבּוּי גָּדוֹל מִן הַהִתְעוֹרְרוּת וְהַהִתְפַּעֲלוּת".

מי שרגיל לענות לאנשים מתוך צחוק ולצון, לעוות את דבריהם ולהעמידם באור מגוחך למעשה לעולם לא יוכל להשתנות ולהשתפר משום שהוא דוחה מעליו את דברי התוכחה שלרוב יכולים להיות עבורו כקרש הצלה. אי אפשר לדבר ו"לחדור" ללב של אדם ציני. הציני לוקח כל מה שניתן לו באותו רגע, מקרר אותו, מוציא ממנו את רוח החיים ואז מגחיך אותו.

מה שהוא עושה בפועל זה לא לאפשר לשום דבר להגיע ללב שלו כמו שהוא, ללא חבלות, ולא מאפשר לשום דיבור שלו לצאת נקי, חם ותמציתי. כל תמונה אפשר לתאר בצורה צינית. נוף נפלא אינו אלא כמה עצים ואבנים, נתינת צדקה אינה אלא סחיטה ועצלנות מצד הנזקק וספר תורה אינו אלא עור של פרה שאיזה יהודי זקן כתב עליו בדיו…

גם בעונשו הייחודי של קרח יש לימוד מעמיק – דווקא האדמה, המייצגת את שיא הארציות והגשמיות, הייתה זו שבלעה אותו והביאה למותו. אדם שחייו מבוססים על המרדף האינסופי אחר המשכורת הגבוהה יותר (גם אם בכסף הוא רוכש מותרות שאין הוא באמת צריך), אחר הקידום בעבודה בכל מחיר (גם אם בדרך הוא "דורך על גוויות", וחמור מכך – מזניח את חיי המשפחה שלו) ואחר הסטאטוס החברתי והכבוד החיצוני מהסביבה (גם אם בפנים הוא חלול וריקני) – אותו אדם כורה את הקבר של עצמו במו ידיו,

שכן כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות להבחין שההתבוססות בתוך עולם החומר רק עושה אותנו עצובים ובודדים יותר. דווקא הארציות של קרח היא זו שהענישה אותו ולקחה אותו למקום הכי ארצי שיכול להיות – לבטן האדמה.

שבת של קרקע יציבה ושלום,
ניר אביעד