פרשת "שְׁלַח" – אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות | ניר אביעד

$(function(){})

עשרה מתוך שנים עשר המרגלים חוזרים למחנה, על כתפיהם אשכולות ענק של ענבים, רימונים ותאנים, ובפיהם בשורת איוב: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹותָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא. וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים. וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

פרטי

פרשת "שְׁלַח" – אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות | ניר אביעד

כל התיאורים שהשמיעו המרגלים באוזני העם נכונים היו, כך שהעבירה החמורה, שהובילה לעונש של ארבעים שנות הנדודים במדבר, לא הייתה בגין זיוף דוח המודיעין, כי אם בפרשנות המוטעית שהם נתנו למציאות.
ארץ ישראל אכן מייצרת גדלות. זהו טבעה הרוחני. "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד. עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ". הכל בה גדול, האנשים, הפרות, ובעיקר הנשמות. מי שלא מגיע לשיא ענקיותו, לפוטנציאל שבו, למימוש החלק האלוקי שבו, פשוט נאכל על ידה.

כל אחד מאיתנו בלי יוצא מהכל נברא כדי להיות ענק, לחיות חיים של חיבור שמיים וארץ, להיות קרוב אל הבורא. כל כך חשוב לעצור ולהיזכר בכך. "האיש הישראלי מחוייב להאמין שנשמה אלוהית שרויה בקרבו, שעצמיותו היא אות אחת מהתורה. ואות מהתורה היא עולם ומלואו" כתב הרב קוק. המרגלים הבינו זאת ופיק ברכיים אחז בהם. לפתע הם נראו היו לעצמם בעיניהם כחגבים. איזה פספוס.

רבי נחמן מברסלב דיבר רבות על החשיבות שבראיית הטוב שבנו והתמקדות בו. רובינו, למרבה הצער, לוקים בחוסר אמון כלפי עצמינו ואנו לא מאמינים שאנחנו טובים וראויים לטוב. באופן טבעי ואוטומטי אנחנו מזהים אצלנו (וכמובן גם אצל הסובבים אותנו) בעיקר את התכונות השליליות ונקודות התורפה.

לראות את הרע בנו, בזולת ובמציאות זה הכי קל והכי פשוט, אולם האתגר והחוכמה האמיתיים הם, למרבה הפלא, דווקא למצוא את הטוב שקיים בנו ובסביבה ולהתמקד בו. אין הכוונה חלילה שלא נהיה מודעים לעצמינו ולחולשותינו ושנשאף לתקנן, אולם הפוקוס צריך להיות בראש ובראשונה, בדיבורים פנימיים מעודדים ובמחשבות מרוממות על עצמינו. מה לעשות, בחוץ יש מספיק אנשים שינסו להקטין ולהכשיל אותנו. אם לא נבנה מזח יציב של קבלה ואף אהבה עצמית ללא ספק כל גל קטן מבחוץ יכופף וישבור אותנו.

"אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת). כל אחד נופל, לכל אחד יש מגרעות וחולשות אנושיות. החוכמה היא לקום כמה שיותר מהר ולא להוסיף למדורת הביקורת והשנאה העצמית עוד קיסם.

רבי שלמה מקרלין נהג לומר ש"העוון הכי גדול של היצר הרע הוא לא בכך שהוא גורם לנו לעשות עבירות, אלא בכך שהוא משכח מאתנו שאנחנו הבנים של המלך". עבור נשמה של כל יהודי לחיות בצמצום וכיווץ, שמקורם בהלקאה עצמית, זהו סבל נוראי.

הדרך להגיע למקום שמעריך ושמח עם מי ומה שאנחנו עוברת דרך זיכרון שאין בנינו אפילו אדם אחד שלא עוסק בחלק מזמנו בעשיית טוב ובנתינה. אצל אחד זה יכול להיות ממש התנדבות בארגון חסד או בנתינת צדקה, ואצל השני יכול להיות "סתם" בחיוך לאדם ברחוב, בעזרה להורה/ילד לעשות דבר מה, או במתן זכות קדימה להולך במעבר החצייה.

האמת היא שאין דבר כזה "סתם". למרות שאנחנו נוטים דווקא להבליט ולהתמקד ברע שקיים בנו ולהתעלם מהעשיות והתכונות הטובות, בעיני הקב"ה כל עשייה חיובית (ולו הקטנה ביותר) יקרה ביותר. אם הוא שבע רצון מאתנו אזי מי אנחנו שנלקה את עצמינו על כמה אנחנו לא טובים ולא מוצלחים?! לא, אנחנו לא חגבים! אנחנו בני מלך שעשויים מאבנים טובות!

רבי שלמה קרליבך, שנהג לקרב ולשמח יהודים מכל הזרמים, הצבעים והצורות, ספג לא אחת ביקורת על כך שהוא "מתעסק" גם עם מי שהחברה דחתה וקטלגה כ"לא מוצלח" או כ"חסר סיכוי". פעם אחת בעודו מרצה בכנס יהלומנים חשוב הוא נשאל בלגלוג ע"י יהלומן נודע על עניין זה.

בתשובה הוא ענה שגם הוא, כמותו, מומחה גדול ליהלומים. הוא הולך ברחובות מידי יום וכל מה שהוא רואה סביבו זה את היהלומים היקרים ביותר בעולם מהלכים סביבו. חלקם אולי זקוקים לליטוש ואת חלקם יש להוציא ממש מהבוץ, אולם בבסיס – בכל אחד יש מרגלית יקרה מפז שמנצנצת מבפנים ורק משוועת להתגלות.

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" מפחידים המרגלים את עצמם ואת כל העם. מדבריהם עולה ומתבהר כלל בסיסי וחשוב מאוד בקשר שבין בני אדם, אומות ומדינות – הסביבה רואה ותופסת אותנו באותו האופן שבו אנחנו רואים ותופסים את עצמינו. ברגע שאותם המרגלים היו בעיני עצמם חלשים וקטנים כחגבים, אז באופן טבעי ומיידי כך הם גם נתפסו בעיני אויביהם! לדבר דוגמאות אינספור.

אדם שנכנס מלא בביטחון עצמי אל ראיון עבודה, פגישה עסקית, או אפילו לדייט ראשון עם בחורה לרוב ישדר לצד השני שכדאי להתקרב אליו. מאידך, כשניגשים לכל אינטרקציה חברתית שהיא ממקום מהוסס ומבוהל ללא ספק זה יורגש והדעה כלפינו תהיה בהתאם.

בהקשר זה, יש לציין שמי שהביטחון העצמי שלו אינו קשור באמונה ובביטחון בקב"ה, והוא סומך אך ורק על עצמו, לרוב יגלה שמהמורות החיים השונות, שודאי צפויות להתרגש עליו, כפי שהן מתרגשות על כולנו, יחשפו שבטחונו וכוחו בעצם מוגבלים מאוד, מבחינת: "מי שמפחד מהאחד - לא מפחד מאף אחד. ומי שמפחד מכל אחד – לא מפחד מהאחד".

בהמשך לעיסוק בביטחון ובדימוי עצמי, אי אפשר שלא להתייחס לקשיים העכשוויים שלנו כאומה אל מול אויבנו הערבים מבית ומחוץ. כשאלה מריחים בחושיהם החדים שאנחנו מלאי ספקות בצדקת הדרך ובפחדים מעימות ומהמחיר שהוא עלול להביא עימו – הם מתמלאים בעזות ותוקפים אותנו בפראות. הפתרון, אם כך, הרבה לפני השחזת החרב (שחשובה בפני עצמה), חייב להתחיל בחיזוק התודעה הלאומית ובזיכרון שאנו נמצאים פה בזכות ולא בחסד.

מעבר לכך, לקח חשוב מאוד מלמדת אותנו פרשת המרגלים לפיו הפרשנות שלנו למציאות הינה בהכרח מוגבלת מאוד, ועל כן בעל אמונה בקב"ה חייב לזכור שמה שהוא קולט בחמשת חושיו כמובן חשוב, אך חלקי ביותר. חז"ל מספרים לנו כי בזמן בו הסתובבו המרגלים בארץ הקב"ה עשה עימם חסד גדול והביא למגיפה בקרב העמים שישבו כאן, כדי שאלה יעסקו באבלות ובלוויות המוניות ולא יבחינו בזרים המרחרחים סביבם ואוספים מודיעין לקראת מלחמות הכיבוש העתידיות.

המרגלים, שראו את כל המוות סביבם, לא הבינו את התמונה הגדולה וחשבו שזו ארץ איומה בה מחלות ושכול נמצאים בכל פינה.


עלינו לזכור שלא הכל טוב, אבל כן הכל לטובה. במציאות ישנם מצבים מסובכים והתמודדויות שנראות עגומות וכואבות. לא עלינו ילד שחולה במחלה קשה, מוות של אדם קרוב או קשיים כלכליים. כל אלה ועוד הם בפרוש כואבים והלוואי ולא נחווה אותם, אבל עלינו להתחזק בהבנה שהראייה שלנו מוגבלת ושהמגמה של כל הברייה היא בהכרח לטובה. כולנו מרגלים פה בעולם, לכולנו יש נשמה שנשלחה לתור פה בעולם החומר אחר משמעות. כמה חשוב לזכור שהעולם הזה טוב ומושגח.

שבת שלום, ניר אביעד

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה