ראש השנה – ויידע כל יצור כי אתה יצרתו | ניר אביעד

ראש השנה – ויידע כל יצור כי אתה יצרתו | ניר אביעד

מטרתו העיקרית של החג היא שבסופו של היום, לא רק נאכל תפוחים טבולים בדבש, אלא גם שנגיע לידי ההכרה, כל אחד על פי רמתו, שהקב"ה הוא באמת באופן הכי מעשי שיש המקור הבלעדי לכל האירועים בעולם, כפי שאנו אומרים בתפילה: "ויידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
מה הכוונה להמליך את הקב"ה עלינו למלך?

נראה כי מעבר לפשט הדברים הקורה לנו להתחזק בקיום רצונו, קרי בקיום תורתו ומצוותיו, ולקבל עלינו את המחויבות ההלכתית גם במקומות בהם עד כה התרנו לעצמנו לפעול בשרירות לב ולהתעלם ממה שידוע לנו שנכון לעשותו (עבור האחד זו תפילת ערבית במניין ועבור השני הימנעות מרכילות ולשון הרע), נראה כי ניתן ללמוד על המשמעות הפנימית העמוקה של המלכת השם דרך גיבורי היום – אדם הראשון, אברהם אבינו ויוסף הצדיק.

הגמרא מספרת לנו כי אדם הראשון נברא ביום א' בתשרי ובו התחיל מסע חייו. מבחינה רוחנית גם כל אחד מאיתנו חוזר ביום זה לנקודת ההתחלה האישית שלו, בה כל סיפור החיים עדיין מחכה להיכתב, ויכול לבחור כיצד הם ייראו מעתה. אדם שממליך על עצמו את חוקי הבריאה הוא אדם שמאמין בכוחה של ההתחדשות ובכוחה של תשובה ויודע שבכוח בחירתו ורצונו לכתוב את עצמו בספר החיים.

בנוסף לכך, הגמרא מספר לנו כי בראש השנה יוסף הצדיק יצא מבית האסורים. יוסף, שכזכור, הושלך בנערותו לבור ע"י אחיו, שקינאו בו, נמכר לעבדות במצרים, שימש שם כעבד לשר ההוצאות להורג, הואשם על לא עוול בכפו בניסיון אונס ובילה 13 שנים קשות בצינוק.

ביום ראש השנה השתחרר יוסף מבית הכלא, לאחר שפתר את חלומותיו של פרעה, ומונה למשנה למלך ולאחראי על כספי הממלכה. על פניו, ליוסף היו את כל ה"סיבות הטובות והמוצדקות" להיות עצוב, ממורמר ושבור ולבוא בטענות אינספור לעולם על מר גורלו. באותן השנים בהן בילה בבית הסוהר במצרים עם הטיפוסים המתועבים ביותר ודאי היו לו לא מעט מחשבות כפירה ורגעי משבר.

סביר להניח שהוא שאל את עצמו מה היה פשעו וחטאו שבגינו הוא הופרד מאביו ומשפחתו וזכה לחוות את תחתית השאול. מהמעט שמסופר על תקופה זו בבית האסורים, עולה התמונה שיוסף דווקא השכיל לשמור על רוח חיובית ואופטימית ובעיקר לא הפסיק להאמין שהקב"ה הוא טוב ומיטיב וכי ודאי ישנה מטרה חשובה ומוצדקת למסכת ייסוריו, גם אם כרגע בהווה היא נעלמה מעיניו.

מדוע אנו נזכרים ביוסף ביום המלכת הקב"ה עלינו למלך? התשובה היא שאם נישא בתוכנו ידיעה ברורה, כפי שידע יוסף, שהקב"ה הוא מקור כלל התופעות והאירועים בעולם, בין אם מדובר באירועים גדולים ומשמעותיים, ובין אם מדובר במקרים קטנים וקיקיוניים, נפסיק לריב עם המציאות ולכאוב על שהיא נראית כה שונה ממה שרצינו ותכננו.

אם ההבנה הזו הייתה נפוצה יותר בעולם, כולנו היינו נוטים פחות לכעוס על הנהג שחתך אותנו בכביש, פחות להתעצבן על הילדים ששוב רבו ולא שמעו בקולנו או פחות להיעלב מהערה לגלגנית ששמענו מהחבר למשרד. מי שמבין ומפנים שהקב"ה הוא טוב ומיטיב ושכל שקורה בעולם הוא פרי החלטתו ותכנונו המדוקדק, לא ירגיש לעולם את הרגשות השליליים הללו כי הוא במילא יבין שיש מי שמכוון את השתלשלות האירועים ושכל אותם "מעצבנים" שסביבנו הם רק שליחים שבאים לעזור לנו לעבור שיעור כלשהו ולגדול.

בנוסף לכך, עקידת יצחק ארעה גם היא בראש השנה. מעבר למסירות הנפש שגילה אברהם אבינו והמוכנות לוותר על האינטרס והרצון העצמי לטובת רצון גדול ממנו, אנו לומדים על עומק החיפוש אחר קשר עם הבורא. להמליך את המלך פרושו לרצות להיות קרוב אליו. בשונה ממלך בשר ודם שבא לגבות מאיתנו מיסים ולדרוש מעשים (ובנינו, הלוואי ולא היה קיים...), מצותיו של השם הן הדרכים שלנו להתחבר אליו, ולכן אין דבר מרומם ונחשק מהזכות לקיים רצונו להנות מקרבתו, כפי שכתב דוד המלך: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב".

אבל מעל לכל אלה, בעומק העומקים, המלכת הקב"ה פרושו לרצות שהחיים לא יעברו על ידינו. אנו לא רוצים שיהיו לנו את "החיים" ולידם את "עבודת השם". אנחנו רוצים שהחיים עצמם יהיו עבודת השם, כלומר שנראה, נחווה, נחשוב ונרגיש את הקב"ה בכל פעולה ופעולה שאנחנו עושים. שהקשר עימו לא יהיה תחום לזמן בו אנו מתפללים או לומדים תורה.

אנו רוצים שגם במאמצי הפרנסה שלנו נראה את יד השם מסייעת, בקשר עם בני ובנות זוגנו נבין כיצד בעצם הוא מדבר אלינו דרכם, ברעיונות הטובים שפתאום מנצנצים בתוכינו נקלוט את רמזיו, ואפילו בכל הקשיים שאנו חווים נרגיש את ידו החמה והאוהבת. העולם הזה נקרא "עולם" מלשון "העלם". הקב"ה בחר להסתתר, כאשר הוא "עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים". בראש השנה אנחנו רוצים להסיר את המחיצה ולהיות אחד עם הבורא על כל הופעותיו במציאות – אחד עם עצמינו, אחד עם הילדים שלנו, אחד עם הנשים שלנו, אחד עם ההורים שלנו, אחד הם הקהילה שלנו, אחד עם עם ישראל, אחד עם כל העולם כולו. ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד.

כיצד נחווה את כל אלה ונמליך עלינו את המלך באמת? התשובה היא שהדרך לחיפוש קירבת השם חייבת לעבור דרך חיפוש הקירבה שלנו אל עצמינו. אנחנו חייבים לאהוב את עצמינו באמת. לא אהבת הכבוד המזויף ותענוגות הגוף, אלא אהבה אמיתית, כזו שמקורה בכבוד לעובדה שניתנה בנו נשמה אלוקית ואנחנו נמצאים בשליחות של בורא העולם. זו משימת חיים ללמוד לשמח את עצמינו, לפרגן על הצלחות ולא להיות תלויים באישורים חיצונים או באהבה של אחרים. בראש השנה אנו לא מבקשים סליחה מאף אחד אחר.

לזה נגיע בהמשך השבוע. בראש השנה הסליחה היחידה היא מעצמינו על שלא השכלנו לראות את הגודל האמיתי שלנו, על שוויתרנו על חלומות, על שהחלשנו את עצמינו בדיבורים פנימיים מקטינים ועל שלא זכינו להכיר את האוצרות הגנוזים בנו. בראש השנה אנו מצהירים שאנחנו יוצאים במסע לשוב אל עצמינו, כפי שכתב הרב קוק:
"כְּשֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת מַהוּת הַנְּשָׁמָה הָעַצְמִית, כְּשֶׁמְּסִיחִים דֵּעָה מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק. וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ, אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים, אֶל נִשְׁמַת כָּל הַנְּשָׁמוֹת, וְיֵלֵךְ וְיִצְעַד הָלְאָה מַעְלָה מַעְלָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה".

שנה טובה, ניר אביעד