תובנות לפרשת השבוע, פרשת בהעלותך, מביאה ורדית לוי,

שעת בוקר מוקדמת. אמהות מזרזות ילדיהן להתעורר ומתחילות להתארגן למסע. הן אינן יודעות מה הכיוון, מתי יגיעו וכמה זמן יחנו במקום הבא. לפעמים המסע ארוך ולפעמים קצר. לעיתים החניה במקום נוח ונעים ולעיתים במקום מאתגר. ואין להן שום יכולת להשפיע על כמות המסעות והחניות או על התנאים שיהיו בהם, רק על מה יעשו בזמן שהן הולכות או חונות.
"עַל־פִּ֤י ה' יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י ה' יִסָּ֑עוּ" - והייתה זו הכנה יסודית לחיים שלנו כיהודים.

פרשת בהעלותך כוללת עניינים רבים: הדלקת המנורה בידי אהרון, הכנת הלוויים לעבודתם, מסעות בני ישראל, פסח ראשון, התלונות מתחילות וחטא מרים.
הפעם, בעקבות אירועי השבוע, בחרתי להתמקד בפסוק שמדבר על המסעות.

השבוע היו שלוש לוויות מתוקשרות: הלווייתו של הרב אדלשטיין זצ"ל, הלווייתו של מאיר תמרי הי"ד וליוויים של 19 ספרי תורה לגניזה בהר הזיתים.

הרב אדלשטיין שכל חייו למד ולימד, זכה לזקק מידותיו והעמיד עשרות אלפי תלמידים. הוא היה ספר תורה חי. הוא זכה להגיע לגיל 100 בצלילות הדעת וגם בימיו האחרונים מסר שיעורי תורה והקפיד על כל מה שהקפיד כל חייו בצניעות ובפשטות. הפרידה ממנו עוררה בי רגשות שונים, בהם הערכה עצומה לאיש השלם שהיה, תחושת אובדן והתרגשות מהזכויות הרבות שמלוות אותו למעלה. העצב שחשתי היה עלינו שנותרנו בלעדיו.

לעומת זאת הלווייתו של מאיר תמרי עוררה עצב גדול, חוסר אונים מול המצב הביטחוני המעורער, כאב שקשה לתאר במילים. שוב נרצח אדם צעיר שמעשיו האירו את העולם, רק בגלל היותו יהודי. שוב נותרו אלמנה ויתומים והורים שכולים, שוב נגדע מסע חיים שהיה רק בתחילתו.

ואז הגיע הטקס הנדיר מרחבת הכותל (טקס שחברתי שרה שיתפה אותי בו בשידור חי) ונדהמתי. מראה ספרי התורה העטופים טליתות הזכירו מראה של גופות נפטרים בזמן ההספדים, ואומנם נאמרו תהילים וסליחות ותפילה לזכות עם ישראל, אולם ברקע היו שירים מפי הזמר נפתלי קמפה בליווי מקהלת 'נרננה' והתחושה הכללית הייתה חגיגית משהו.
המעמד הוקדש לעילוי נשמת מרן ראש הישיבה הגאון ירחמיאל גרשון אדלשטיין זכר צדיק וקדוש לברכה.

השר, הרב מאיר פרוש, ציטט את ה'צפנת פענח' והסביר את ההבדל בין גניזה לגניזה: ספרים שניזוקו, נשרפו או הושחתו קוברים בעצב ואבל.
ספרים שזכו שהשתמשו בהם רבות והתיישנו עד כדי כך שאין אפשרות להשתמש בהם קוברים בשמחה והודיה.

וחשבתי על כך.
על העובדה שספר תורה ששרד מלחמות והגיע לארץ ישראל בדרך לא דרך והגיע לכותל המערבי. כמה אנשים קראו בו, כמה ילדי בר מצווה התרגשו לאחוז בו, וכמה אנשים עמדו סביב והקשיבו לקריאה. זה ספר שזכה להגיע לשיבה טובה (חלקם בני 150 שנה) ומילא את יעודו בטוב. הפרידה ממנו קלה יותר והיא שעה טובה לבקש רחמים על עם ישראל שממשיך ללמוד וללמד לשמור ולעשות את דברי התורה.
לעומת זאת יש ספרי תורה שהמסע שלהם היה קצר ואלים. אנשים רעים השחיתו אותם, קרעו ושרפו, השתמשו בגווילים לשימוש אישי ואפילו מבזה. ספרים אלו נגנזים בעצב ואבל ובאוויר יש תחושת יום דין.

וכמו הספרים כך האנשים, על החומר ממנו הם עשויים, חונר שמתבלה עם השנים ועל הרוח הנצחית המפעמת בהם.
וכמו האנשים כך המסעות בחיים.
לעיתים נדמה לנו שאנחנו קובעים מתי נצא ומתי נחזור, לאן ניסע וכמה זמן נשהה בכל מקום.
אנחנו מתכננים והקב"ה מחליט מה יהיה עם כל תכנון שלנו.
כלום לא תלוי בנו.
לא אורך המסע השבועי ולא אורך המסע הכללי.
אפילו השמירה על הגוף לא תמיד עוזרת לו להגיע לשיבה טובה.
מה שנותר לנו זה למלא את ימינו בהרבה טוב כדי שהמסע יהיה משמעותי, כדי שכשתגיע העת לזוז הלאה נוכל לשמוח בכל מה שהספקנו, כדי שנהיה בעצמנו ספרי תורה חיים ומחיים.

שבת שלום