מה הקשר בין המונדיאל, הצדק ופיסקת ההתגברות...

בחסות ההתמקדות במשחקי המונדיאל – שהיו הפעם רוויים בהפתעות, במהפכים וגם בחלום הרומנטי של ליאו מסי לפרוש בשיא – התקיימה בכנסת חפלה של חקיקת שחיתות ציבורית שלא הייתה כדוגמתה בהיסטוריה של מדינת ישראל.

המונדיאל הוא אנלוגיה מצוינת להבנת השלכותיה של המהפכה היסודית בחוקי המשחק של קואליציית נתניהו. כך הסברתי לבני חובב הכדורגל את מחיר השחיתות.

נתחיל בעובדה חשובה: הפעם הראשונה והאחרונה שבה הגיעה נבחרת ישראל למונדיאל הייתה בשנה שבה נולדתי, 1970. אפילו מי שהיה אז בבטן של אמא שלו יודע שבמונדיאל הזה הבקיע מוטל'ה שפיגלר שער יחיד ומונומנטלי שהוביל לשוויון 1:1 מול שוודיה. מאז היו במזרח התיכון. מלחמות, שלום, גילינו גז, הפכנו לאומת הסטארט־אפ, המערך נפל והליכוד עלה, אבל למונדיאל – לא הגענו. קרואטיה הקטנה, על ארבעת מיליון תושביה, הייתה סגנית אלופת העולם. ישראל – כלום.

למה אנחנו לא מצליחים להגיע למונדיאל? יש כנראה שתי סיבות: השופטים והחוקים.

אם נטפל בחוקים ונשנה אותם, נפתור גם את הבעיה של השופטים. אז נתחיל בחוקים.

מה שקרה במחשכים בתיק 4000, יהיה נורמלי ולעיני כל בממשלה הבאה

ריסוק מערכת המשפט הכרחי לנתניהו. את ההצדקות לכך הוא כבר סיפק מזמן

אושרו בטרומית הצעות חוק להכשרת דרעי לשר והכפפת המשטרה לבן גביר

ביטול עבירות

אחד החוקים היסודיים בכדורגל קובע כי עבירה הפוגעת בשחקן אחר – דינה כרטיס צהוב. אבל מהי הפרת חוק הגוררת כרטיס צהוב? יש שופטים הגוזרים כרטיס צהוב על משיכה חיננית בחולצת השחקן היריב, ויש כאלה המשיתים את העונש רק על מי שעשה הפרה ברגל גסה. למשל, מי שדחף את רגלו הגסה לבטנו של השחקן היריב.

זו בעיה, כי הכרטיס הצהוב הוא עבירה עמומה. קשה לשחקנים לדעת מה מותר ומה אסור. זוהי עבירה שאינה צפויה. יותר מכך, המשפט המשווה מלמד אותנו כי בסוגים אחרים של ענפי ספורט מותר בהחלט לבעוט בשחקן היריב. בג'ודו או טאקוואנדו, למשל, הבעיטה היא חוקית. אז מדוע לא לאמץ את כללי המשחק גם לכדורגל? נבטל אפוא את הכרטיס הצהוב...

הכנסת גוברת על בית המשפט

תפקידו של שופט הכדורגל יתמקד אפוא בכרטיס האדום. כרטיס אדום מונף כאשר שחקן עבר עבירה חמורה ובלתי הוגנת בעליל.

כרטיס אדום מעניק לשופטים סמכות קיצונית לשנות את ההרכב של השחקנים

אלא מה? הכרטיס האדום פוגע בדמוקרטיה. הנפתו מובילה להרחקתו המיידית של השחקן מהמגרש. בכך היא מעניקה לשופט, שלא מייצג אף אחד מהצדדים המשחקים על המגרש, את הכוח לשנות את ההרכב של השחקנים – שנבחר על ידי המאמן הלאומי.

כדי לאזן את הסמכות הקיצונית הזו של השופטים, מוצע אפוא כי בכל מקרה שבו יונף כרטיס אדום – תתקיים הצבעה בקרב קהל האוהדים בשאלה אם השחקן יוחזר למגרש מיד אחרי סבב ההתקפה הבא.

פוליטיזציה של מינוי שופטים

רגע, גם אחרי ששינינו את החוקים, עדיין נשאר על המגרש שופט הממשיך לשרוק מדי פעם – כדי להזכיר כי המשחק לא מתנהל בצורה הוגנת. זה מפריע מאוד, כי השופט מנסה עדיין לגונן על הזכויות הבסיסיות של כללי המשחק ההוגן.

כדי למנוע את הבעיה הזו נשנה עוד חוק: במקום בחירה אקראית של שופט בלתי תלוי, לפני כל משחק ימנה קפטן הנבחרת הלאומית שלנו תשעה אוהדים והם אלה שיבחרו את השופט במשחק. כך נבטיח שהשופט יידע בדיוק מי מינה אותו ולמי הוא צריך להכיר תודה.

בלי שלטון חוק אין דמוקרטיה

האם החוקים האלה ישפרו את הנבחרות שלנו? ברור שלא. לא צריך להיות נשיא פיפ"א כדי להבין ששינוי חוקי המשחק האלה לא יפחיתו את האלימות במגרש אלא יגבירו אותה, וישחיתו את התנהלות השחקנים. די ברור שהחוקים החדשים גם לא ישפרו את רמת המשחק של שחקני הנבחרת.

האם מישהו ירצה בכלל לראות משחק המתנהל לפי החוקים האלה? האם נבחרות של מדינות אחרות יסכימו לשחק איתנו כאשר אלה הם כללי המשחק אצלנו? האם שחקנים זרים או מאמנים זרים ירצו לבוא לשחק בליגה ישראלית שאלה חוקי הכדורגל שלה? למעשה, פיפ"א כנראה תרחיק אותנו מכל מפעלי הכדורגל הבינלאומיים.

האם אפשר עוד לקרוא למשחק הזה "כדורגל", שאלתי את בני. האם אפשר עוד לקרוא לישראל דמוקרטיה?