אבי בן דוד מספר: מלחמת יום הכיפורים שלי, איך נחשפתי לפניה האמיתיות של המלחמה.

ברשותכם, אחלוק עמכם מעט תובנות מניסיוני האישי, מבוססות על זכרונותיי שמטבע הדברים דהו ואולי אף התבלבלו בחלקם במשך השנים. אלא שהחלק העובדתי בהם פחות רלבנטי מאשר תיאור תחושותיי, אם תואילו להמשיך...

באותם ימים הייתי נער בן 19 וחצי, שהוצב שבועיים קודם לכן בבסיס גדוד הקשר של אוגדה 252  ברפידים.

עבורי החלה המלחמה בליל יום כיפור, בביהכ"נ האוגדתי בבסיס רפידים, אליו הגעתי לתפילת "כל נדרי" והופתעתי לראותו מלא מפה לפה. ואז שמענו כי הפרצופים הזרים שמילאוהו היו של צוותי הטנקים של חטיבה 274 (כמדומני) שהוטסו מביה"ס לשריון בו שימשו כמדריכים, לרפידים בה היו כל העת הרקמ"ים שלהם באחסנה וכוננות.

למרות שאנחנו היינו כבר יומיים בכוננות ועוצר יציאות, לא הפנמתי עד כמה הדברים רציניים, עד שפגשתי באותם טנקיסטים בביהכ"נ.

למחרת בבוקר כבר לא היה זמן לתפילות...  ואנו עמלנו מאז השעה 8 בבוקר על הכנת הכלים שלנו, נגמש"י וזחלמ"י הקשר לסוגיהם, זיוודם וציודם, כאשר מפקדינו דברו על הכוננות כאמיתית בשל ההתרעה החמורה שהתקבלה. 

ואז, בשעה 14.06 הגיעו המטוסים המצריים שתקפו את בונקר החמ"ל בגבעה השולטת על המחנה והחלה המהומה... ופתאום זה אמיתי ויש פיצוצים אדירים כמה עשרות מטרים מאיתנו, וענן עשן עולה ליד הבונקר וליד האנטנה הענקית בגבעה שבמרכז המתחם. אנחנו, כל המחלקה, ברחנו מיד מהמחסן והסככה בה היו הכלים שלנו. דקותיים אחר כך, השליך מטוס מצרי שבא בגל התקיפה השני, את מיכל הדלק הנתיק שלו - היישר על מחסן הציוד שלנו..

המחסן שהיה למעשה פחון, נמעך לחלוטין ואנחנו יצאנו מההלם הראשוני ובהתפרצות אנרגיות מטורפת, סיימנו לזווד את הכלים.  ואכן הנגמש"ים של חפ"ק מפקד האוגדה יצאו לשטח די מהר ואחריהם הנגמשי"ם האמורים לחבור לשלושת החטיבות של האוגדה.  אנו, כל היתר, מפזרים את הזחלמ"ים משיקולי בטיחות ואז מתאספים לתדריך.  אנחנו, אלו מבינינו שצמו, אוכלים ושותים לראשונה (בפקודה !)  ואז נעים לעת ערב בהאפלה מוחלטת, אל מתחם חפור ומוגן יחסית, שהוכן מראש בגבעות אום מחצה. כאן מתמקמים במחפורות, תחת רשתות הסוואה והמתח רב. מה עוד שיש התראות רציניות על חיילי קומנדו מצרי המסתובבים בשטח. (ואכן היו כמה עשרות כאלו שהונחתו בחשיכה מהליקופטרים והספיקו לפגוע בכוחותינו, עד שלאחר "ציד" של כמה ימים, חוסלו או הוברחו כולם)

 למחרת בבוקר חוברים אלינו כ200 אנשי מילואים ותיקים של הגדוד ועדיין אין משימות. בינתיים הושלם ציוות זחל"ם הצ"ן (ציוד קשר לרדיו טלפון) עליו הוצבתי, ואליי ועוד חייל סדיר, ירושלמי בן גילי ו"פנתר שחור" בהווייתו, הצטרפו שני מילואימניקים מבוגרים מחיפה, כבני ארבעים.  האחד, שקיבל פיקוד על הכלי, היה ד"ר למתמטיקה בטכניון והשני מהנדס אלקטרוניקה. אבל לא היה לנו נהג לזחל"מ, מקצוע בו היה חוסר אדיר, כי נהגנו  נשלח למשימה דחופה יותר. 

לבסוף צוות אלינו נהג מתנדב, עבריין מקצועי בוגר כלא (לדבריו...) שהכרנוהו רק בשם "מוסה". אדם שלא שירת במילואים ואף סדיר לא סיים, אך  הגיע לרפידים ברכבו הפרטי, כמוהו כמאות מתנדבים אחרים, חוייל בהליך מהיר ומאחר והיה פעם נהג זחל"מ בחרמ"ש הוצב לזחל"ם שלנו. לימים, כשאנו ביציאה המערבית מציר המיתלה ולאחר ש"הריח" דיו ריח מלחמה, נטש אותנו ונעלם.. וכך, בלית ברירה, הפכתי אנוכי לנהג הזחל"מ עד תום המלחמה. יען כי הייתי היחידי עם רשיון נהיגה צבאי. אמנם רק על רכב קל, אבל לפחות רשיון..

ניסינו להתגבש מעט כצוות, אך סיכויי ההצלחה היו דלים מראש, לאור פערי הגיל והמנטליות. וכך, בעוד שני המילואימניקים מפגינים חשש ומצב רוח עגום, אני הייתי כל העת נרגש ונפעם לנוכח המלחמה שפרצה לפתע ואפילו שמח, בתחילה, על ההזדמנות לצאת משגרת המסדרים, האימונים והנקיונות, אלי ההרפתקה המפתה של הקרבות ההרואיים סטייל מלחמת ששת הימים, אותם דמיינתי. (כי את כל אלבומי הניצחון חרשתי כנער שוב ושוב..)  

רק ביום השלישי ללחימה הוטלה עלינו לראשונה משימה. לצאת ולחבור למפקדתו של דן שומרון, מפקד חטיבת השריון 401, אי שם באזור צומת הג'ידי, בכביש הרוחב ולגבות את הצוות המקורי שהיה שם בנגמ"ש והציוד שלו היה תקול.

כאמור, סופחנו למפקדת החטיבה הקדמית אחרי 3 ימים מפרוץ המלחמה ומאותו רגע נענו בעורף ובשולי שדות הקרב, פוגשים בפצועים ובהרוגים הרבים בעיקר כאשר פונו לאחור, אך קרובים מספיק בכדי "לטעום" פה ושם הפגזות ואף תקיפת מטוסים אחת. אך בסך הכל הייתי רוב העת מרוחק מספיק בכדי לא להיפגע וקרוב מספיק בכדי להתלהב...

------------------------------------------------------------------------------------------------------

מעט רקע על חט' 401 במלחמה:

401 היתה אחת משתי החטיבות שהיו בסיני כל העת, מתחלפות ביניהן. האחת בקו התעלה והשניה במחנה ביר תמדה, באימונים. 

כשפרצה המלחמה היתה בקו התעלה חטיבה 14 בפיקודו של אמנון רשף (לימים אלוף) והיא הוכתה קשות. אך בהמשך קיבלה תגבורות, התאוששה ושבה לקרב רושמת פרקי גבורה מדהימים. אגב, בן נס ציונה סא"ל (מיל.) דן נחמן, היה סגן קצין  הקשר שלה אותה עת.

חטיבה 401 החלה את הלחימה בספיגת מתקפה אוירית מצרית בצהרי כיפור על גדוד 195 בבסיסו בביר תמדה. תקיפה בה נהרגו תשעה חיילים (!) ומיד נעה לעבר מסדרון המיתלה, בואכה כביש הרוחב וצפונה, אל מעבר הג'ידי, כשדן שומרון מבקש אישור לחלץ את לוחמי המעוזים בגיזרה הדרומית. בקשה שטורפדה ע"י הפיקוד משום מה.. למרות זאת עשתה החטיבה עבודה מעולה במניעת חציית כוחות מצריים נוספים ובחסימת דיוויזיה 90 המצרית.

מאותו רגע לחמה החטיבה בסידרת קרבות קשים והיו לה כשלונות לצד הישגים מדהימים. הבולט בהם היה קרב ואדי מבעוק, מדרום למיתלה, בו יחד עם גדוד הצנחנים 202 השמידה ביום קרב אחד בערך 60 טנקים מצריים מחטיבה 3 ומנעה את חדירת המצרים דרומה לעבר "מסדרון הנפט".

אגב, בקרב זה התבלט מאוד סגן דורון אלמוג מהצנחנים, לימים אלוף וכיום יו"ר הסוכנות היהודית ותושב ידוע של העיר נס ציונה.  אלמוג פיקד על פלוגה שתוגברה במחלקת תולר"ים (תותחים ללא רתע מורכבים על ג'יפים) והם, למרות היותם כמעט ציוד מוזיאוני... הפליאו בקטילת טנקים מצריים . וכך חסמו  הצנחנים וטנקים מעטים מגדוד 46 את המעבר בואדי לכוח שריון מצרי, חלק מהחטיבה המצרית המתוגברת מס' 3. כח שהיה בעדיפות אדירה עליהם.

------------------------------------------------------------------------------------------------------

הזכרתי בכותרת "נטילת לולב". ובכן, אחת התמונות הסוריאליסטיות הזכורות לי במיוחד הינה של שלושה חבדניק"ים ניצבים ליד צומת המיתלה, בואכה כביש הרוחב ומשכנעים את מאות הלוחמים שבכלים העוברים בצומת, לקיים מצוות "נטילת לולב"... 

וכך, במשך כשבועיים, כמעט לא עשינו כלום בתפקידנו הצבאי, מלבד לתחזק מערכת פועלת ולהיות זמינים לכשיצטרכו אותנו. בינתיים חלקנו כל פרור מידע עם עמיתינו בנגמ"שי המודיעין והמבצעים והאזנו כל העת לכל רשת קשר אפשרית. וכך הבנו מוקדם יחסית, כי עברנו בהדרגה ממצב של כאוס ובשורות איוב מכל עבר, לרצף הצלחות מקומיות שהחלו ב14.10 ושיאן היה,  ב18.10.  

ואכן, למחרת כמדומני יצאו גדוד 195 וגדוד 46  לחצות את התעלה וב21.10 גם המפח"ט חצה. 

חצינו למערב התעלה, בשיירות קטנות ובשלבים, ועברנו לגדה השניה, ללא יריה אחת ( מזל יוצא דופן.. כי לפני ואחרי כן, היו שם הפגזות תופת על מרחב הגשר).

בהמשך,  לאחר ששטחי "החיץ החקלאי" ושדה התעופה בפאיד כבר נכבשו וטוהרו,  דהרנו דרומה ומערבה על כביש קהיר סואץ, כך נסענו עשרות ק"מ כשאנו נחשפים כמעט כמו בששת הימים,לתמונות של שבויים מובלים לאחור ובסיסי טילים ומוצבי אוייב נטושים בבהלה, מפני גדודי הטנקים שלנו ששעטו שם קודם לכן..  

כאמור, גדודי החטיבה שלנו שעטו שם לפנינו, מטהרים את כל הנקרה בדרכם ובמלחמת תנועה ואש קלאסית, סייעו לשתי חטיבות של אוגדה 162 (460 ועוד אחת ששכחתי את שמה)  לאגף את הארמיה השלישית מעורפה, כשהם משמידים ומבריחים מאות כלי רק"מ וצוותים של 2 חטיבות מצריות לפחות.

הסיום היה עת נעצרנו בקירבת הק"מ ה101 בכביש קהיר סואץ , מקום שיהפוך להיות בעתיד אתר שיחות שביתות הנשק והפרדת הכוחות.

היה זה ה 24.10 עת הוכרזה הפסקת אש. אך אחרי כיממה המצרים הפרו אותה (כך נטען...) ואז התחדשה הלחימה וגדוד 195 המשיך והגיע לנמל עדבייה שבפאתי העיר סואץ, משלים בכך את כיתור הארמיה השלישית . אגב, הגדוד קבע שם שיא בינלאומי, טיבוע 2 ספינות אוייב בפגזי טנקים...

לא הרחק, בתוך העיר סואץ, נערך יום קודם לכן קרב דמים כנראה מיותר. קרב  גבורה אכזרי בו נפלו עשרות לוחמים שלנו, צנחנים וחרמ"ש בעיקר, לאחר שנלכדו במארב מצרי. 

-----

המלחמה הסתיימה, המפח"ט התקפל לאחור ולאחר מכן התמקמנו על רכס ג'בל עתקה,  אך המתיחות היתה עדיין אדירה, בשל הארמיה השלישית הנצורה ואיומי המצרים לחלצה בכוח, אך המצב נרגע כאשר החלו שיחות שביתת הנשק.

אחרי כשבועיים נוספים שבנו לגדודנו במתחם האוגדתי, שם נשארנו כמעט ארבעה חודשים, כולל בעת הבחירות, בינואר 74 ורק בסוף מרץ חזרנו לסיני. 

עלי לסכם כי  בחלקה השני של המלחמה, וגם לאחריה, הייתי כמו מרבית חבריי הסדירים באופוריה כמעט, לאחר שדי התבשמנו משיכרון הניצחון וכיבוש המרחבים, מדחיקים את המחיר הנורא, כולל את תמונות שבעת ההרוגים מהגדוד (אותם כלל לא הספקתי להכיר)  ואת תמונות הכלים השרופים הרבים לצידי הצירים. אמנם ידענו היטב על המחיר הכבד והיו הרוגים שכן הכרתי, כולל כאלו שהיו איתי בשלבים מוקדמים יותר בשרות, אך המוות לא פגע ממש בקרבתי.

ואולי גם לכן, בשלב זה עדיין לא הבנתי באיזו זכות יש המאשימים את ההנהגה במחדלים וכו' – בעוד אנו חווינו אמנם מצוקות, אך לא תבוסות ובוודאי לא ייאוש.  ובסך הכל חשנו מנצחים ואדירי כח...

אלא שבאפריל 74, אחרי שכבר חזרנו לסיני והחלנו לשוב לשיגרה, נפצעתי בתאונה, אושפזתי בביתן 17 הידוע בתה"ש כשלושה שבועות ולאחר מכן נשלחתי להחלמה ב"בית קיי" הידוע, חמוש בקביים..  רק שם פגשתי לראשונה את פניה האמיתיות של המלחמה ומחירה הכבד מנשוא ואת מהותו של "המחדל" הכה מדובר.

שהיתי שם בחברת פצועים קשה לשעבר שכבר הוגדרו כנכים ועם פדויי שבי ממצריים. עם חיילים שהיו לכודים במעוזים וכאלו שנלכדו בטנקים בוערים. שמעתי מהם מעט סיפורי גבורה והרבה סיפורי מחדל מתסכלים ובעיקר שמעתי אותם בלילות, בסיוטיהם הבלתי חולפים. שמעתי  והתחלתי, לראשונה, לחשוב מעט יותר לעומק, להבין ולעכל מה קרה פה ולתהות איך נפלה מדינתנו קורבן ליוהרה ולשגיאות בלתי נתפסות של קומץ אנשים.

השנים חלפו, דוחות הבדיקה נערמו וכתבות התחקיר כבר הצהיבו. "מלחמות הגנרלים" של אז שקעו בתהום הנשיה ודור הבנים שלנו בקושי יודע משהו על מחדל 73 ולכל היותר זוכר משהו  על מחדלי לבנון 2006...

אך למרות מרחק השנים, אני עדיין מסוגל גם היום להיכנס לויכוח ארוך ומיותר, בשאלות כמו מי צדק לגבי מהלכי ה-8 לאוקטובר, ברן או שרון.  והאם ועדת אגרנט אכן חיפתה על דיין, האשם הראשי והקריבה את "דדו" לזעם ההמון. וכמובן לגבי תאוריות הקונספירציה (?) לגבי השת"פ כביכול בין גולדה לקיסינג'ר בספיגת המכה הראשונה...

אכן שאלות חשובות מאוד שטרם נענו וספק אם אי פעם תיעננה. בדיוק כמו השאלות והויכוחים שעוררה מלחמת לבנון השניה, בעוצמת רגשות לא פחותה מאלו של 73, אף כי המחיר ששילמנו בלבנון היה נמוך עשרות מונים.

אבל, בסופו של יום, כל השאלות ו"הטחינות" בנושאים אלו, הינן במידה רבה התחמקות משאלות היסוד, אלו העוסקות לא במהלכים ובהחלטות טקטיות, אלא באסטרטגיה ובחזון, שלא היו. לא אז ולא היום.

רק אחרי עשרות שנים הבנתי כי כל ויכוח על מהלכים צבאיים שייתכן והיו מביאים ליותר ניצחונות ופחות קרבנות, או על אמינות המודיעין לפני המלחמה, מחטיא את המטרה ואת השאלה האמיתית. שאלה אחת ויחידה המגלמת בחובה את הכל: האם מלחמת יום הכיפורים היתה הכרחית, או שנגררנו אליה בידי מנהיגים קצרי ראות.

לא כאן המקום והזמן לעסוק בשאלה מורכבת זו. אך זהו המקום והזמן, היום, מחר ובעוד שנה, ולא משנה מי יהיה ליד ההגה, לזכור את הלקח הכי חשוב. לזכור ולדעת כי תמיד יהיה עלינו לשאול את עצמנו שאלה אחת פשוטה. האם אנו אכן משוכנעים שהפעם מנהיגינו כן רואים מעבר לחוטמם ומעבר לשיקוליהם קצרי הטווח. והאם החלטותיהם הרות הגורל הינן שקולות ומתבססות על מידע אמיתי והערכת מצב מבוססת. ולכן הבטחתי לעצמי פעם, מזמן,  לא להפסיק לשאול שאלות ולא להאמין יתר על המידה ב"אלו שלמעלה" שכביכול יודעים יותר טוב..