איציק צלאל, שבעה לפטירתו. אחיו ליאור נפרד ממנו בהספד מרגש

איציק צלאל, שבעה לפטירתו. אחיו ליאור נפרד ממנו בהספד מרגש

ידעתי שהיום הזה יגיע. עשרות פעמים דמיינתי את התמונה הזו, את הרגע הזה, אבל שהוא קורה באמת – זה הופך את הבטן וצורב בגרון.  

אי אפשר באמת להתכונן לפרידה. אי אפשר להכניס לדקות האלו יותר מ-70 שנים של חוויות משותפות.  

כשנולדת היית לכמה דקות 'יצחק'. אבל עבורנו היית יצחקל'ה; בשביל חלק מהחברים היית איציק; ורבים אחרים קראו לך צלאל. אנחנו בכלל היינו קוראים האחד לשני בשם 'ברוכי'. זה התחיל מ- 'אתה הבנת את זה ברוך?!" של הגששים, ועם השנים הפך ל-'ברוכי'.  

אבל בכל שם שקראו לך – תמיד היית ותהיה אח אהוב שלי.  

הכי אח שלי בעולם: גדול, חזק, נערץ, עליז, שובב, פעיל, מלא חוכמת חיים וקסם אישי, איש שיודע לחיות, איש של חברים. איש של צחוקים ושמחה בכל מקום אליו הגעת.  

הסבבת בעולם כאילו הוא שכונה של נס-ציונה הקטנה. הסתכלת לעולם הגדול בגובה העיניים. אבל בסוף כל טיסה תמיד חזרת הבייתה, אל המשפחה, אל החברים הטובים – ובעיקר אל נוגי והילדים. אכלת במסעדות הכי טובות ושתית את מיטב היינות – אבל לא היה כיף גדול יותר מלהכניס יד לצנצנת מלפפונים חמוצים שאבא הכין. 

היית מודל לחיקוי עבורי. לפעמים חבר – הרבה פעמים סוג של אבא. הייתי גאה להיות אח שלך. ללכת בעקבותיך, לשמוע שאומרים עלי 'זה האח של צלאל'. 

לפני כ-5 שנים חגגו לך 80. עשרות אם לא מאות אנשים באו לחגוג איתך. הלב שלי התפוצץ מגאווה. הרגשתי זכות גדולה להיות חלק מהחגיגה הזו שעשו לכבודך. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול, שייך לאגדה שאני מכיר אישית וחי אותה מקרוב. זה הרגיש נהדר להיות חלק מאבק הכוכבים שדבק בך – אך מעולם לא בלבל אותך.   

כשנולדתי היית כבר בן 14. מה יש כבר במשותף לנער מתבגר ולילד?. ואכן ההתקרבות ביננו התפתחה מאוחר יותר. אולי בשל כך היא הייתה חזקה יותר, בוגרת יותר, משמעותית יותר.  

גדלנו בתנאים של פעם... ביחד, מעורבבים, בנחלה משפחתית גדולה, עם קרקור תרנגולות ותנים בלילות. במהלך השנים עברנו חוויות משותפות... אבל אף אחת מהן לא דומה לחוויה ההיא של העמסת העופות לכלובים בלילות, ואת הארוחה שאבא הכין לנו אז, על גריל פחמים מאולתר, בסיום ערב קשוח של העמסות כלובים. הינו רק אנחנו, הגברים: אבא, אתה ואני. שם נולדה החברות שנמשכה כל החיים.  

כשאני עומד כאן ונפרד ממך בפעם האחרונה, אני לא יכול שלא להיזכר באותם ימים רחוקים ותמימים, גרנו ביחד סבא וסבתא, אימא ואבא, אתה, אהובה ואני, וצמוד-צמוד גם דוד ודודה והמון בני דודים. הבית היה תמיד מלא במשפחה ובאורחים. אף פעם לא היינו לבד. גם בחלוף השנים, שהחצר הפכה לבית משותף, הדלתות נשארו פתוחות, ובשביל להיות שוב ביחד – היינו צריכים לדלג רק כמה מדרגות.  

יש לי בלב צער גדול על שנות הסבל האחרונות שלך. יש עצים שנופלים בלילה אחד. אתה נפלת ענף אחרי ענף. ניסית להישאר זקוף. נוגי, והילדים, וכולנו, עזרנו ככל שיכולנו. בסוף נגמר לך הכוח להילחם. אבל לא נפלת, אתה הולך מאיתנו זקוף.  

אתה מבין את זה ברוך ?! אתה תישאר תמיד זקוף, גאה, שמח, אהוב, מוערך, ומוקף משפחה.  

שלום לך אח יקר שלי. תודה על ההזדמנות שנתת לי להיות 'האח של צלאל'.