שרה אברהם מנס ציונה תרמה כליה לאישה שאיננה מכירה !
אושרת בוארון- נטי
26.02.21 / 13:00
תכירו את שרה אברהם
נס ציונית שקיימה את המשפט כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא ותרמה את כלייתה למישהי שאינה מכירה, המורה הרחובותית הדס חנוך.
ראו את הסיפור המלא בהמשך
היום בפורים הדס וילדיה הגיעו לביתה של שרה בנס ציונה עם משלוח מנות ולהודות על המחווה האצילית והמבורכת. אין ספק שעכשיו הם משפחה אחת גדולה.
אנחנו מאחלים למלאכית מנס ציונה החלמה מהירה וכן יירבו אנשים כמוה.
מימין הדס הנתרמת ומשמאל- שרה התורמת
וכך תיארה אתמול שרה את המעשה האציל- במילותיה שלה:
אני שרה אברהם וזכיתי להיות תורמת הכליה האלטרואיסטית ה- 964 דרך עמותת
מתנת חיים - השתלות כליה.
אז רגע לפני החזרה לעבודה ולשגרה הברוכה ורגע אחרי תקופת החלמה בבית, מוקפת במשפחה אוהבת, ובזרי פרחים שלא יביישו אף חממה,
רציתי לשתף אתכם ב"חוויה" המדהימה הזו של תרומת כליה אלטרואיסטית, למישהי שיום אחד הייתה לי זרה וביום האחר הייתי חלק ממנה, איבר מגופי בגופה.
מישהי שהפוסט שלה בפייסבוק, פרט על המיתר הכי רגיש שבמיתרי ליבי ובו ברגע ידעתי שאני הולכת לעשות מעשה, מעשה של "אישה אל אחותה" ידעתי באותו רגע שאני אהיה המלאכית שתיתן לה את חייה בחזרה ולמשפחתה המקסימה את האושר ואיכות החיים שנלקחה מהם.
(ראו בהמשך הפוסט המדובר של הדס הנתרמת)
אז חצי שנה של תהליך, סדרת בדיקות מקיפה, גופנית פסיכולוגית ועוד, שבסופה קיבלתי את האישור המיוחל ע"י משרד הבריאות המאשר אותי לתרומה.
הרגע הגיע ולפני כשלושה שבועות הניתוח בוצע בהצלחה.
Hadas Hanoch
קיבלה את הכליה השמאלית שלי שישר החלה לעבוד (כליה טורבו כבר אמרתי ?)ואחרי שהות של מספר ימים במחלקת ההשתלות הכי מפנקת שבבית חולים בלינסון, עם צוות נהדר וטיפול מסור, המחלקה שבה נתקלים בסיפורים הכי מרגשים ופוגשים בישראלי היפה שכל מטרתו נתינה ללא תנאי וערבות הדדית, השתחררנו הביתה, מי לשגרה המבורכת ומי לחיים חדשים.
בהזדמנות זו ברצוני להודות לבעלי, הכח המניע שלי, שהיה בסוד הדברים מרגע קבלת ההחלטה ולא הרפה את ידיי לשנייה.
לילדיי, ליאור מור ויובל, עטרת ראשי, שקיבלו את הידיעה באהבה וגאווה גדולה.
לאחיותיי המהממות, שהוספתי דאגה רבה לליבן, ועם זאת תמכו ופינקו כמו שרק הן יודעות....
למשפחה המורחבת, לחברים ולכל מי שנשא תפילה ואפילו הפריש חלה....
למקום עבודתי היקר והמדהים, חברת
Landa Digital Printing
, שנתנה לי רוח גבית, תמכה ודאגה מעבר לכל דמיון, מההנהלה הבכירה ועד אחרון העובדים, זכיתי להיות חלק מהארגון המדהים הזה !תודה מיוחדת למחלקת משאבי אנוש של Landa ולכל העומדים בראשה, שעטפו בחום והרעיפו מכל טוב, אלופות שאתן !!!
למנהלי הישיר וכל החברים מסביב, תודה שהייתם איתי, תיבלתם את ימיי בהרבה הומור וצחוקים.
תודה לצוות הרפואי של מחלקת השתלות בית החולים בילינסון, למתאמת ההשתלות ענת בריגר ולכל הצוות המדהים,
למנתח מנהל מחלקת ההשתלות Eviatar Nesher , שנענה לבקשתי וגרם לי להרגיש הכי בטוחה שאפשר (ומבחינתי כאילו לא עברו 37 שנים מאז היכרותנו בצבא),
תודה לרבנית רחל הבר, ולעמותת "מתנת חיים" שאין כדוגמתה בעולם כולו !!!
תודה הדס אהובה, שזיכית אותי במצוות "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו". מאחלת לך ולמשפחתך המשך חיים בריאים ומאושרים.
ותודה על המסע הזה שלי עם עצמי, שבזכותו הפכתי לאדם קצת יותר טוב, קיבלתי משמעות נוספת והבנה שבורכתי בחוסן נפשי, אמונה גדולה וים של אהבה. כולי תקווה להמשך עשייה ונתינה, כי יש עוד הרבה מה לעשות ועוד ייעשה, כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".
ראו את הפוסט שגרם לשרה להחליט לתרום...
פורסם ב6.20
בתמונה שנלוותה לפוסט- הדס ומשפחתה
אני הדס ואני רוצה לחיות! (זה לא פוסט תרומות, בבקשה קראו עד הסוף)
גדלתי במושב סתריה. ביחד עם אביב אהובי הקמנו משפחה מדהימה ברחובות ואנו מגדלים את עומר ושירה בני ה- 8 ואת צימוקי הפודל באהבה ובאושר גדול.
לפני כ-8 שנים, קצת אחרי לידת התאומים , קרסו לראשונה הכליות שלי. לא קיבלתי "זמן פציעות" – מיד, ובמקביל להתמודדות עם הבשורה הקשה הזו, נאלצתי להתחיל באופן מיידי בטיפולי דיאליזה מתישים וכואבים כדי להישאר בחיים. תקופת הדיאליזה הייתה קשה מנשוא וכללה תלות במכונה 3 פעמים בשבוע, 4 שעות כל פעם ותופעות לוואי איומות. הגעתי לתת משקל, הייתי מרותקת למיטה, לא יכולתי להיות האימא שכה רציתי, חופשת הלידה שהייתה אמורה להיות מופלאה, הפכה לסבל וייסורים.
העולם נעצר.
עסקתי בלשרוד
לשמחתי הרבה לאחר ארבעה חודשים של ייסורים, אימא שלי התנדבה לתרום לי כליה וגאלה אותי מייסורי הרבים. הרגשתי שממש חזרתי לחיות.
חוויתי 8 שנים של אושר עילאי- חזרתי מלאת מרץ לעבודה מסורה בבתי ספר - כמורה ומדריכה לילדים עם צרכים מיוחדים, טיילתי וראיתי עולם , אכלתי ושתיתי בהתלהבות וחזרתי להיות הדס - חיונית, מלאת אנרגיה ושמחה.
לצערי בשנה האחרונה התחילה דחייה כרונית של הכליה ואני לקראת מצב של אי ספיקת כליות סופנית. המשמעות היא חזרה לדיאליזה, חזרה לאותו מצב שלפני 8 שנים. . לילדים שלי לא תהיה אימא מתפקדת.
שוב החולשה האיומה
שוב תת משקל
שוב הגבלות איומות על האוכל והשתייה
שוב אני לא אני. אני הצל של עצמי.
והפעם, שמונה שנים אחרי הקריסה הראשונה, ילדיי גדולים, בוגרים ונבונים, רואים את אימא חצי בן אדם, ומבינים שקשה ומפחיד. כולנו כל כך רוצים להאמין שיהיה טוב, שזוהי בקשה ענקית, עצומה! אבל אי שם נמצא האיש או האישה שבזכות התרומה שלהם ישיבו לי את חיי ויצילו אותי מלחזור לתלות הבלתי נסבלת במכונה . אלו אינם חיים.
אני לא צריכה כסף, אני לא צריכה תרומות. אני צריכה אתכם, אנשים טובים, לעזור לי להפיץ את הפוסט הזה, להגיע לכל מקום אפשרי במדינה כדי למצוא את התורם המתאים.
וכאמור- היא מצאה...
