50 שנה למלחמת יוה"כ: יעקב בוגץ' מספר על מורדוך שרמה, השכן מהחצר האחורית שלא שב מהקרב

מרדכי שרמה ז"ל

לרגל היוֹבֵל הראשון למלחמת יום הכיפורים, אזכיר לכולם חייל פשוט שנהג טנק אל מותו בקרבות הבלימה.

את מרדכי הי"ד או כפי ששמעתי את אביו קורא לו, מורדוך הכרתי קצת מרחוק. גרנו באותה שכונה, בנס ציונה. דרך חולית (רחוב דגניה) הפרידה בין החצר האחורית של ביתנו והחצר הקדמית של משפחת שרמה. בחלל זה שבין החצרות נִרְקְמָה הווית החיים בכור ההיתוך הישראלי. ריחות תבשילים של מטבח תימני ומטבח פולני התערבו זה בזה. כמו הריחות, גם המראות וקולות הדיירים בשלל שפות וצלילים התלכדו למנגינה אחת, נמשכת וערבה.

אבי משפחת שרמה היה רב וחזן בבית הכנסת שבזי ברחוב נגבה של העדה וניכר היה שזכה לכבוד רב כ"בעל קורא" וחזן שניהל את התפילה כולה. בתהלוכה המסורתית כל שנה, לאחר גמר קריאת חמשת הספרים בשמחת תורה הלך שלום ז"ל בראש התהלוכה והוא זורח מאושר. הוא לא רקד ופיזז כשאר ההולכים. הוא רק קרן והקרין כבוד לתורה.

מרדכי היה בן הזקונים במשפחה. זכיתי להכיר מקרוב את אחותו ימימה ז"ל שהייתה בת כיתתי ואת אחיו הגדול עובדיה שאמנם היה קצת בוגר ממני אך בטוב ליבו, שיתף אותנו, ה"קטנים" במעשיו. אני זוכר טוב את קולו הערב ואת אהבתו לשיר. למושבה הגיע הסרט ההודי "הנודד" בכיכובו של ראג' קאפור שזכה לפרסום רב, בזכות השירים שהושמעו פעם ועוד פעם ברדיו. עובדיה שר את איצ'יקדנה כמו שאף לא אחד מאיתנו יכול היה להתקרב ליפי קולו.

את מרדכי שהיה צעיר ממני הכרתי בעת ההכנות שעשה כל שבוע לקריאת הפרשה בשבת. אביו, כפי הנראה יעד אותו להמשיך במסורת החזנות ולימד אותו במשך ימי השבוע את הפרשה לשבת הקרובה. הלימוד התנהל באופן כזה: החזן, שלא החזיק ספר, כיוון שידע את התורה ואת טעמי המקרא בע"פ, שר את הפסוק או לפעמים חלקי פסוק והבן שספר תורה גדול פתוח היה על ברכיו, חזר אחריו. לעיתים תכופות החזן לא הסכים עם זיוף בטעם או דילוג על הברה או מילה, תיקן את בנו וזה נאלץ לחזור על חלקו של הפסוק או הפסוק כולו עד שהתפילה נשמעה כהלכתה. השיעור התנהל בחצר הבית כשהאבא והבן מרוחקים זה מזה וקולם נישא בחלל האוויר שבין חצרות השכונה.

אהבתי מאוד את צלילי טעמי המקרא בנוסח תימן שיצאו מגרונם של החזן ובנו. שניהם ניחנו בקול רך ועדין שהתאים לקריאת כתבי הקודש. במיוחד אהבתי את סיום השיעור כשהחזן שר את הקטע הנלמד ובנו החרה אחריו. חשתי ברגעים אלה, שקולם ממריא מעלה, מעלה ומגיע לאוזני מלאכי עליון. כילד ידעתי שהקוראים בתורה, נשמרת זכותם למקום כבוד של מעלה. עד היום מתנגן לי קולם "ויאמר אדנא-א-אי" (עם סלסול בסיום).

את תקופת ראשית בגרותו של מרדכי לא ידעתי. התגייסתי לצה"ל כ 3 שנים לפניו ושירתי רחוק מהבית. בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא היה ילד צעיר, נחבא אל הכלים כשחיוך מבויש נסוך על פניו. הוא היה צנום בגופו, כאילו היה מבקש שלא להפריע לסובבים אותו.

לימים שמעתי שמרדכי התגייס לחיל השריון, למרות שמשקל גופו היה נמוך מתנאי הקבלה. עוז רוחו, אהבת הארץ והבריות דחפו אותו להתנדב ולשרת למרות זאת. אולי, כנהג בטנק הצפוף, גופו הצנום התאים לתפקיד יותר מאלה רחַבי הגֶרֶם?

מלחמת יום הכיפורים תפשה אותו בסיני באזור המתלה, בקרבות הבלימה מול האויב המצרי המתפרץ. הוא לחם בעוז כחמישה ימים. בבוקרו של יום חמישי, יום חג הסוכות, בעוד עם ישראל יושב בסוכה ומארח אושפיזין, ישב מורדוך בקדמת הטנק שעמד בעמדת תצפית, במושב הנהג. הוראה התקבלה בקשר, לצאת ולתקוף! הטנק יצא מהמסתור ושאט קדימה. תפילה לאל עלתה על שפתיו ואיתה תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה להטיב עם גורל חבריו.

ממול עמד חייל מצרי שאומן למשימה אחת בלבד, לכוון ולירות טיל סאגר אחד לכוון טנק האויב. החייל הכניס את הטנק לכוונת ולחץ על ההדק.

"שמע ישראל!" קרא החזן וקול המתפללים שחזרו אחריו נשמע למרחק כרעם שהתגבר על נהמת הקרב.

הטיל עזב את המשגר והתקדם במהירות לטנק ובדרכו לא עמד שָׂרָף ואף לא מַלְאָךְ לעצור אותו במעופו. "ישראל" לא שמע. גם זכותו של "בעל הקורא" לא עמדה לו.

הטיל פגע במטרתו.

בדממת האלוהים שנוצרה לאחר מכן, נראתה טבעת אש אדירה מטפסת בסחרור אט אט למרומים ובמרכזה עלתה, כמו ריחפה, נשמתו הזכה של מורדוך והאש לא נגעה בה, כי היא לא יכלה לה.

שני יושבי הטנק שנמצאו בצריח ניצלו ממלכודת האש. השאר נשארו בתובה עד תום המלחמה.

"וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר" (מתוך קריאת התורה בחג סוכות, ויקרא פרק כ"ב פסוק ז')

יהי זכרו של מרדכי שרמה ברוך.