אריה קוקס בטורו השבועי: על האנטישמים החדשים

בתחילת שנת 1881 נרצח הצאר הרוסי, אלכסנדר השני, בסנט פטרבורג בידי מתנקשים שנמנו על קבוצת אנרכיסטים – "נרודניה ווליה" (בתרגום חופשי – "רצון העם"). בעקבות רצח זה החל גל התנכלויות ליהודים ברוסיה, אשר הואשמו בתכנון הרצח וביצועו. לשיאן הגיעו ההתנכלויות בפרעות שהתרחשו בדרום מערב המדינה – אירועים שקיבלו את השם "הסופות בנגב". זו לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שיהודים נאלצו לעמוס על גבם כל פגע רע שנקרה בדרכה של מדינה כלשהי. היהודים תמיד היו קרבן אידאלי והאחראים לכל פורענות. זוהי כמובן האנטישמיות המזוקקת בהתגלמותה.

במקביל לאירועים ברוסיה יצא העיתון הווינאי – "נוייה פראיי פרסה" (עיתון ליברלי בשליטה יהודית), בכתבה אשר לראשונה ביטאה את השנאה ליהודים כאל שנאה המוטחת באדם שונה במראהו, אשר מוצאו ממערב אסיה, כלומר מקרב העמים השמים. בכתבה נעשה  לראשונה שימוש במונח "אנטיסמיזם" – ביטוי שייעשה בו שימוש נרחב לעתיד לבוא.

 במהלך המאה העשרים סבל העם היהודי מאירועים אנטישמיים, החל מפרעות קישנייב, עבור לפרעות פטליורה באוקראינה ולשיאן הגיעה ההתעמרות בעם היהודי במוראות השואה. מיליוני יהודים מצאו את מותם בדרכי מיתה אכזריות ביותר, באירוע חסר תקדים בתולדות המין האנושי ובלתי נתפס על הדעת בעוצמתו הברברית. אירועי השואה היו מאבני היסוד עליהן קמה מדינת ישראל. דוד בן גוריון, ראש ממשלתנו הראשון, ראה בחזונו הקמת חברת מופת שתהא מגדלור של עצמה מוסרית לאנושות כולה.

האם חזונו של בן גוריון התממש? ממש לא! העובדה שהוקמה מדינה הכוללת בגבולותיה מיעוט ערבי היא בגדר אבן נגף בדרך להגשמת החזון. באמצע שנות השישים, עם ביטול הממשל הצבאי, אשר הצר והגביל את צעדי המיעוט הערבי (הביטול באחריות ראש הממשלה דאז -לוי אשכול), נראה היה כי אנו מתקדמים בדרך הנכונה, אולם בתוך מספר שנים התרגשה עלינו מלחמת ששת הימים, ומיליוני ערבים התווספו לשליטתה של מדינת ישראל.

ככל שחולפות השנים השליטה על עם אחר הפכה לתופעת קבע. הדור הצעיר בישראל כלל אינו מבין מדוע יש צורך להחזיר שטחים או להקים מדינה פלשתינית, מאחר ואין הוא מכיר מציאות חיים שונה . מצב בו היהודים הם אדונים וערבים הם נתינים חסרי זכויות בסיסיות הסרים לשליטתם, היא בעבורם בגדר מציאות טבעית כמו מועדי זריחת החמה ושקיעתה או כמו עונות השנה.

ניסיונות שבוצעו בעבר לפתרון אנומליה זו של שליטת מדינתנו על אוכלוסייה אזרחית כה נרחבת, תוך הדרתה מזכויות אזרחיות בסיסיות (תופעה שלא קיימת באף מקום אחר על פני הגלובוס), ניסיונות אלו לא צלחו מכיוון שבשני הצדדים לא נמצאו מנהיגים עם עצמה שתאפשר להם להניע את עמם לקבל פשרה כואבת. השנים חולפות והשלטון בישראל מקבל תפנית ימנית- חרדית, אשר מסיג לאחור את הסיכויים להתקדמות בפתרון הבעיה. אף מנהיג ישראלי בצד הימני של המפה הפוליטית לא יהין להשמיע אפילו ציוץ קטן שיצביע על נכונות להגיע להסדר. בשנת 2009 במסגרת נאום בר אילן, עשה בנימין נתניהו "טעות קולוסאלית" מבחינתו, הוא דיבר על אפשרות של שתי מדינות לשני העמים. נאום זה "רודף" אותו עד היום – הוא לא יעז לחזור עליו שוב. נפתלי בנט, ראש ממשלת השינוי, נשא נאום בעצרת האו"ם. הוא נגע בנאומו בכל הנקודות "הנכונות", אבל – אף מילה על הפיל העומד במרכז החדר, כלומר על הבעיה הפלשתינית.

המשך השליטה על עם אחר מכניס את המדינה למצבים בלתי אפשריים וגורם לכך שמדינתנו מנהלת בפועל מדיניות הפרדה גזעית מול האוכלוסייה הפלשתינית. כל גורם בעולם המשמיע דברי ביקורת על מדיניות ישראל, סופג רפלקסיבית גינויים משתלחים והאשמות בדבר נקיטת מדיניות אנטישמית. זה כל כך אוטומטי ומגיע מכל קצות הקשת הפוליטית בישראל (כך למשל יאיר לפיד מרבה להטיח האשמות כאלו).

בינתיים בשטחים המוחזקים מתהווה מציאות מבישה של "יידישע קוזקים", כנופיות נוער של מתנחלים, אשר שמו להם למטרה לדחוק את רגלי האוכלוסייה הפלשתינית הכפרית מאדמתה. מדובר "בשאבאב" יהודי, קבוצות פורעים, אשר פאותיהם וכנפי הציצית שלהם מתבדרות ברוח, מתנפלים על כל ערבי הנקרה בדרכם ואינם מהססים להרים ידם גם על זקנים, נשים וטף. אותם צעירים המכונים בתקשורת בשם הרומנטי והניטראלי – "נוער הגבעות", משחיתים רכוש, כורתים עצים וגוזלים את כבשת הרש של התוצרת החקלאית של אוכלוסייה אומללה זו. אין להם כיום שום עכבות להנחית אלות גם על ראשם של "שמאלנים" בני שמונים המתנדבים לסייע לחקלאים הפלשתינים בעיבוד אדמתם. חבורות ליסטים אלו, "גיבורים" בעיני עצמם, מסתמכים כמובן על העובדה שהם חמושים בנשק והערבים מולם ניצבים בידיים חשופות. בנוסף, תמיד בקרבת מקום יימצא כוח צבאי שייפקח עיין כדי, שלא יאונה להם כל רע, תוך שהוא מביט בשוויון נפש על הפוגרומצ'יקים החביבים עושים שפטים באוכלוסייה הערבית.

הידד! הצלחנו אחרי שבעים שנות עצמאות לייצר אנטישמים חדשים – גאווה ישראלית תוצרת  "כחול לבן". זוהי חברת מופת ואור לגויים של ישראל מודל 2022.

ומהי תגובת הציונות הדתית "הערכית" שגידולי פרא צומחים בערוגותיהם? אל דאגה – זהו פלח האוכלוסייה המתאמן כבר שנים בגלגול עיניים והשמעת גינויים רפים.