ברגל ימין / הזדמנויות ואתגרים לפנינו

האירוע האחרון בתעלת סואץ, כאשר ספינת ענק נתקעה למשך מספר ימים וחסמה חלק גדול מקווי המסחר בין המזרח והמערב, המחיש עד כמה מיצובה הגאו-פוליטי של ישראל חשוב, והראה שוב את המשמעות האדירה של הסכמי אברהם ועד כמה יש לפתח אותם.

מזה שנים מועלות תוכניות חשובות ובעלות מעוף לפיתוח נתיבי תחבורה. כבר בנובמבר 2018, לפני שנתיים וחצי, ביקר שר התחבורה דאז, ישראל כץ, בעומאן, וחשף תוכנית לבניית קשרי מסילות רכבת בין ישראל, ירדן, סעודיה ומדינות המפרץ. תוכנית זו, שנראתה אז דמיונית, יכולה היום להפוך למציאות שתשנה לחלוטין את מפת התחבורה העולמית ותעשיר את קופת ישראל במיליארדי שקלים. תוכנית זו משתלבת בנמלים החדשים, נמל המפרץ בחיפה ונמל הדרום באשדוד, המותאמים לאוניות ענק. את הנמלים יתפעלו חברות סיניות והולנדיות (בהתאמה) בפיקוח חברת נמלי ישראל.

מעבר לאספקטים המסחריים האדירים של התוכנית היא גם תתרום רבות ליציבות הגאופוליטית באזור. אין ספק שלולא התחלף הממשל בארצות הברית, היינו כבר רואים הסכם שלום בהתהוות עם ערב הסעודית, ויצירת קו חזית כלכלי ובטחוני נגד משטר האייטולות באיראן.

תכנית נוספת שעשויה לקרום עור וגידים היא מסילת הרכבת לאילת. הרעיון שעומד מאחוריה הוא העברת מכולות במסלול מהיר מנמל סעודי בים סוף דרך עקבה והנגב לנמלים החדשים שלנו ומשם לאירופה ולמערב. פרויקט זה, המכונה "הגשר היבשתי", אמור לספק מעטפת מכס נפרדת שתזרז את מעבר המטענים מאניה לאוניה ללא עיכובים. מסביב לפרויקט ייווצרו הכנסות רבות מתעסוקת עובדים, אחסון לוגיסטי, ודמי מעבר.

מסילות שכאלו, מעבר להיבט הכלכלי, הן גם של מסילות של שלום. הרכבת תאפשר מעבר מהיר של עולי רגל למכה ולירושלים, תאפשר לאוכלוסיות להכיר זו את זו, ותסייע להסיר את חומות האיבה.

עבור מימושו של חזון זה דרושה כרגע יותר מכל יד בוטחת ומנוסה על ההגה. מנהיגות שמבינה את השינויים הגאופוליטיים שעוברים על העולם, ומצליחה למנף אותם לטובתנו. לצורך המימוש נדרשות גם השקעות עתק והכרה בינלאומית בחשיבות הפרויקטים והתנאי ההכרחי הוא הנהגה מוכרת ומוערכת בבירות העולם ובמוסדות הפיננסיים. 

לצד ההזדמנויות יש להכיר גם באתגרים. אנו נמצאים בתחילתה של תקופה לא קלה מבחינת מעמדה של ארצות הברית בעולם. תוך תקופה של חודשיים הצליח הממשל הכושל החדש בארצות הברית לשבש ולפגוע בהישגי מדיניות החוץ של הממשל הקודם. הנה מספר דוגמאות: היחסים עם רוסיה הידרדרו למצב המזכיר את המלחמה הקרה, כאשר בסכלותו קרא ביידן לנשיא פוטין "רוצח" בראיון טלוויזיה. מול הסינים התבזה שר החוץ בלינקן, בפגישה משפילה במיוחד באלסקה, ובה חטף מקלחת צוננין ממקבילו הסיני על טיפולה הכושל של ארה"ב בבעיות החברתיות שלה עצמה. הסעודים רותחים על הדו"ח שיצא כנגד יורש העצר, מוחמד בן סלמן, ועל ההכרה של האמריקאים בחות'ים בתימן הממשיכים לשגר אליהם כטב"מים וטילים. האמירתים זועמים על השעיית עסקת ה-F35, והאיראנים לועגים לרפיסות של הממשל ונסיונותיו הפתטיים לחזור להסכם הגרעין הקטסטרופלי. סימן ההיכר הבולט ביותר לזלזול בארה"ב הוא ההסכם שנחתם בין סין ובין איראן, הסכם שהסינים לא העזו לחתום עליו בתקופת טראמפ.

מצב מאתגר זה דורש מישראל לחזק את הקשרים עם המדינות הסוניות ולשמור על ערוצי קשר פתוחים גם עם סין ורוסיה, וכל זאת מבלי לפגוע בקשר עם בעלת בריתנו החשובה ביותר – ארה"ב. גם כאן נדרש מנהיג שיודע לתמרן בצורה מיטבית ומכיר אישית את הנפשות הפועלות.

כאשר מרימים את הראש ומסתכלים בתמונה הגאו פוליטית המלאה הזדמנויות אך גם אתגרים, מבינים עד כמה מריבות הביצה הפוליטית שלנו הן בלתי משמעותיות בתמונה הכוללת. לכן על כל השחקנים הפוליטיים מימין, אשר האידאולוגיה והמטרות שלהן דומות עד זהות, למתוח קו על משקעי העבר ולשלב ידיים לטובתה של מדינת ישראל תחת המנהיגות המוכחת והבולטת בינלאומית של בנימין נתניהו.